רמזים לחג החנוכה

1. המילה העשרים וחמש בתורה: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א' ג'), רמז לחג החנוכה שחל בכ"ה בכסלו ובו מדליקים נרות (ספר "מטה משה").

2. לדברי הטור (או"ח תר"ע) השם חנוכה מתחלק לשתי מילים : 'חנו כ"ה'. מעיר על כך הרב יוסף חיים זוננפלד שברשימת המסעות שבפרשת מסעי, המסע ה-25 הוא : "ויסעו ממתקה ויחנו בחשמונה" (במדבר ל"ג כ"ט). כלומר, החניה ה-25 שהייתה בחשמונה, מרמזת על נס החנוכה שהתרחש בכ"ה בכסלו ונעשה ע"י החשמונאים.

3. "ויהי כמשלש חדשים ... ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית ל"ח כ"ד - פרשת וישב שנקראת סמוך לחנוכה).
כתוב במשנה שאם אדם הניח נר מחוץ לביתו ועבר שם גמל טעון פשתן ופרצה דלקה, בעל הנר חייב. מוסיפה המשנה "רבי יהודה אומר, בנר חנוכה פטור" (ב"ק פרק ו' משנה ו'). מדוע פטור? כי רבי יהודה אומר שבחג החנוכה (שחל בדיוק שלושה חדשים לאחר בריאת העולם בכ"ה באלול) מצווה להוציא את הנר למרות שעלולה להיות שריפה. (מובא בספר עיטורי תורה)

4. רמז נוסף מאותו פסוק מובא בספר "בת עין": "כמשלש חודשים מראש השנה וזה כ"ה בכסלו. ויוגד ליהודה זה הקב"ה, זנתה תמר כלתך אלו בני ישראל שרק אתמול עמדו בתפילות הימים הנוראים וכבר שכחו, וגם הרה לזנונים והם מוספים חטא על פשע, ויאמר יהודה הוציאה ותשרף כלומר בני ישראל ראויים לעונש. הכר נא למי החותמת כלומר אומרים בני ישראל למי עשית נס פך השמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והפתילים אלו ד' כנפות של ציצית שאנו מקפידים עליהם, והמטה אלו המכות שהגויים מכים בנו על היותנו יהודים. האם כל זה נלקח בחשבון לפני שמענישים? מיד חוזר הקב"ה ואומר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני. שלה זה המשיח שנאמר בו עד כי יבא שילה. ובגלל שהמשיח לא בא הם חוטאים מעט.

5. בפרשת אמור התורה מונה את כל החגים לפי סידרם בלוח השנה החל מחג הפסח. הפרשיה מסתיימת בחג הסוכות. מיד לאחר מכן מופיע הציווי "צו את בני ישראל, וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם. על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, לפני ה' תמיד" (ויקרא כ"ד א'-ד').
נשאלות שתי שאלות:
א- מה הקשר בין פרשיית החגים להדלקת הנרות?
ב- התורה אומרת "להעלות נר תמיד" וכן "חוקת עולם לדורותיכם", והרי הדלקת המנורה פסקה לאחר חורבן בהמ"ק? אלא שכיום, לאחר חג הסוכות, אנו חוגגים את חג החנוכה, ומדליקים נרות בשמן זית, לזכר נס פך השמן שהיה בהדלקת המנורה בחג החנוכה ע"י החשמונאים הכוהנים ממשיכי אהרון הכהן.
ואולי אפשר גם לומר שהפרשה הבאה, שעוסקת בלחם הפנים מרמזת על סעודת פורים.

6. רמז לשלוש הברכות שמברכים על הדלקת הנרות ניתן למצוא בפסוק "עשה לך שרף, ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א ח').
"עשה לך שרף" - רמז לברכת "להדליק נר (של) חנוכה".
"ושים אותו על נס" - רמז לברכת "שעשה ניסים".
"וחי" - רמז לברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

7. פרשת נשא מסתיימת בחנוכת המזבח ע"י קורבנות הנשיאים, ומיד מתחילה פרשת בהעלותך שפותחת בציווי להדליק אור במנורה.
ידועים דברי רש"י במקום "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות"
הרמב"ן מצטט את דברי רש"י ושואל מדוע ניחמו דווקא במנורה ולא בקטורת, ובכל הקורבנות, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו? ועונה "אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני ע"י אהרון ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו". ומוסיף הרמב"ן ומביא מקור לדבריו "ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו ניסים שהזכיר האגדה הזו, ואמר ראיתי במדרש, כיוון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו' אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרון ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל ע"י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בית חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח.
כדי לחזק את דבריו מביא הרמב"ן את המקור לדברי רש"י שהוא במדרש תנחומא בהעלותך ה' (ומופיע גם במדרש רבה) : ".. וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיא לוי? זה אהרון, שנאמר, ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי, ואהרון לא הקריב עם הנשיאים. והיה אומר אוי לי, שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי. אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרון, אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן,. לכך נאמר, דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך. הקורבנות, כל זמן שבית המקדש קיים נוהגין, אבל הנרות, לעולם אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנאמר לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם". ומקשה על כך הרמב"ן "והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים, והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות". אלא מסיק מכך הרמב"ן "אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" ומוסיף הרמב"ן בהתייחסות לסוף דברי המדרש "וכן ברכת כוהנים, הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם. דרשו סמוכין לחנוכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרון שלא נמנה עמהם"
הרי לנו שכבר בזמן חנוכת המזבח במדבר נרמז לנו נס החנוכה והדלקת נרות חנוכה.
8. ואם הזכרנו שחג החנוכה הוא מעין "פיצוי" לשבט לוי ישנו בעצם גם "פיצוי" לתאריך. ישנו מדרש שאומר "אמר רבי חנינא, בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב "ביום החודש הראשון, באחד לחודש, תקים את משכן אהל מועד". והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד, שמא דופי ארע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק .... ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה עלי לשלם. מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי." (פסיקתא רבתי ו')
ואולי אפשר להוסיף שבגלל זה קוראים בתורה בחנוכה את פרשת הנשיאים כי בעצם חנוכת המשכן הייתה צריכה להתחיל בכ"ה בכסלו.

9. כאשר חזרו עולי הגולה מבבל והתחילו בבניין בית המקדש, ובעצת המשטינים נפסקה העבודה עשרים ושתים שנה, ואחר כך חזרה ונתחדשה עבודת הבניין, הקימו את יסודותיו ביום עשרים וארבעה בכסלו, ובלילה שלאחריו, אור לכ"ה בכסלו, שמחו בשמחת היסוד, כמו שכתוב בחגי "שימו נא לבכם מן היום הזה ומעלה, מיום עשרים וארבעה לתשיעי, (כסלו) למן היום אשר יוסד היכל ה', שימו לבבכם" (חגי ב' י"ח). אמנם כתוב בפסוק "יום עשרים וארבעה" אבל אפשר לומר שכוונת הנביא במילים "מן היום הזה ומעלה" שיחגגו למחרת. וכן, "לבבכם" בגימטרייה 94 כמו "החנוכה".
הערה: הבן איש חי כותב ללמוד ביום כ״ד בכסלו בספר חגי ב י "בעשרים וארבעה לתשיעי" עד סוף הספר.

10. ועוד בחגי: "כי כה אמר ה' צבאות, עוד אחת מעט היא, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת החרבה" (חגי ב' ו'). אומר על כך רש"י "משתכלה מלכות פרס, זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם, להצר לכם מן מלכות אנטיוכוס, ומעט יהא זמן ממשלתו. ואני מרעיש בניסים הנעשים לבני חשמונאי". גם הרד"ק אומר "מרעיש דרך משל, מרוב הכבוד והטובה שיעשה הא-ל לישראל בזמן בית שני. י"א שזה היה בימי בית חשמונאי".

11. בספר זכריה יש נבואה על גזירות אנטיוכוס ומלחמת החשמונאים: "כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גבור" (זכריה ט' י"ג). כותב על כך רש"י: "סוף שאנטיוכוס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכוס בימי חשמונאים". ובהמשך הנבואה: "והושיעם יהוה אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו " (פסוק ט"ז), ומסביר רש"י: "כי הכהנים בני חשמונאים המתפארים באבני נזר בטורי חושן ואפוד יהיו מתנוססים בניסים על אדמתן".

12. בברכת משה לשבט לוי נאמר "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון" (דברים ל"ג י"א). אומר על כך רש"י: "רָאָה שֶׁעֲתִידִין חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו לְהִלָּחֵם עִם הַיְּוָנִים וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁהָיוּ מוּעָטִים - י"ב בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי וְאֶלְעָזָר - כְּנֶגֶד כַּמָּה רְבָבוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה". גם אור החיים הקדוש אומר דבר דומה: "נתנבא על מלכות יון שעתידה לפול ביד חשמונאי (שהיו משבט לוי). לזה אמר, 'ומשנאיו מן יקומון', פירוש, אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה וישראל שפלים, בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו. וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא".

13. המשנה במסכת ע"ז מונה את ימי אידיהן של עובדי הכוכבים (ימי "החגא" שלהם שבהם אסור ליהודי לעשות איתם עסק). בין היתר, מונה המשנה את 'קלנדא' ו'סטנורא'. הגמרא מסבירה שקלנדא הם שמונת הימים לאחר תחילת תקופת טבת, וסטנורא הם שמונת הימים שלפני התקופה. מספרת הגמרא שאדם הראשון נברא כידוע בר"ה בתחילת תקופת תשרי, בהם אורך היום והלילה זהים. מיום ליום הוא ראה שהיום מתקצר והוא חשש שזה בגלל החטא שלו ושהעולם עומד לחזור לתוהו ובוהו. בשלב מסוים הוא התחיל לשבת בתענית ובתפילה. לאחר היום השמיני הגיעה תקופת טבת והיום התחיל מחדש להתארך. בשלב זה הוא הבין שזהו מנהגו של עולם ועשה שמונה ימים טובים (כנגד שמונת ימי התענית). לשנה הבאה הוא עשה את אלו ואת אלו ימים טובים. מוסיפה הגמרא, הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים (ע"ז ח.). ימי החנוכה חלים אף הם סמוך לתקופת טבת.

14. בספר "בני יששכר" כתוב שישנם שלשה רגלים מהתורה וכנגדם ניתן כוח ביד חכמים לקבוע שלושה חגים.
אור שמונת ימי החנוכה נוגה מאורו של חג הסוכות ושמיני עצרת. (שניהם שמונה ימים. לפי בית שמאי מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ואח"כ פוחת והולך כנגד פרי החג.)
אור הפורים נוגה מאורו של חג השבועות (כפי שחז"ל דורשים על הפסוק "קיימו וקיבלו היהודים" - קיימו מה שכבר קיבלו במתן תורה).
ולעת קץ האחרון במהרה בימינו יאיר על ישראל אור חדש מאור הגאולה הראשונה שהייתה בפסח (יום העצמאות ???).
דברים דומים כותב גם בעל "שפת אמת": "חנוכה ופורים הם הארות מרגלים. ... וחנוכה הארה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות, ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמו שכתוב 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' " (שפת אמת לחנוכה תרמ"א פסקה ד').

15. במספר מקומות בתנ"ך, אנחנו רואים שמן שנעשה בו נס שהוא לא נגמר:
- אליהו הבטיח לאשה הצרפית: "כַּ?ד הַקֶּ?מַח? לֹ?א תִכְלָ?ה וְצַפַּ?חַת הַשֶּׁ?מֶן לֹ?א תֶחְסָ?ר" (מלכים א, י"ז י"ד).
- אלישע הבטיח לאשה מבני הנביאים שהיא תיצק שמן מאסוך השמן שהיה ברשותה לכלים שלה, והשמן לא יכלה (מלכים ב' ד' א'-ז')
- זכריה ראה בנבואתו מנורת זהב שמשני צדיה ענפי זית ושני צנתרות זהב שמריקים שמן ללא הפסקה (זכריה ד' י"ב).