תרבות מערבית ואנחנו- מוסר נוצרי ויהודי

בספרות התורנית של ימי הבניים (תקופת הרמב"ן בערך...) שמור מקום של כבוד לסוג מיוחד מאוד של ספרות, ספרים הנקראים "ספרי וויכוח". ספרים אלו מכילים בתוכם אוסף של ויכוחים שהתווכחו חכמי ישראל בתקופה ההיא, בעל כורחם, עם חכמי הנוצרים. כמעט בכל מדינה ארופאית ראה השליט חובה לעצמו לערוך וויכוח כזה. השליטים נהגו להזמין רשימה של אנשי כמורה ותאולוגיה נוצריים ביחד עם חכם ישראלי זה או אחר כדי להתווכח ולהתמודד על יסודות הדת- ונתנו פרסום רב לוויכוחים אלו. בדרך כלל נהגו חכמי ישראל לנסות ולהתחמק מהוויכוחים, מכיוון שגורלם נקבע מראש, אם יובסו ע"י הכומר, הם היו צפויים לעונשים כבדים (עד גירושים במקרים מסויימים) ואם ינצחו, הם היו צפויים להירדף על ידי הכומר המפסיד עד סוף חייו. מהמקרים שבהם הוכרחו הרבנים להגיע לוויכוח נותרו בידינו במקרים רבים ספרים המקבצים את טענותיהם של שני הצדדים בוויכוחים אלו. ספרים אלו חשובים מאוד ומביאים, מלבד עיון בוויכוח עצמו, גם יסודות חשובים ומהותיים בדת היהודית, התייחסויות לבעיות יסוד ולשאלות אמונה ואת גישתו של הרב המתווכח לסוגיות אלו. ספרי הוויכוח תופסים מקום של כבוד בכל ספריה תורנית והפכו לספרי לימוד לכל דבר.

מעיון בספרי הוויכוח ניתן לראות שאחת הנקודות המרכזיות ביותר של ההתמודדות נסובה סביב ה"מוסר". אין ספור שאלות נשאלו חכמי ישראל על גישתה המוסרית של הדת היהודית וסוגיה זו הפכה פעמים רבות למרכזו של הוויכוח. בספר "שבילי מוסר" מביא הרב אליהו בן אמוזג סיכום מסויים של הטענות הנוצריות בנושא זה ואת חלק מהתשובות שניתנו להם. הרב בן אמוזג אף מאריך להוכיח שם את דרכה של היהדות בשאלה זו ודן בחלקיה השונים.
בשיעור זה ברצוני לרדת קצת לעומקו של הוויכוח על המוסר, להראות את הבעיות המוצבות בדרכו של האדם המאמין המודרני בתחום זה ואת היסודות הנוצריים של חלק מהטענות. דרך עיון זה נוכל גם לעמוד על מספר נקודות יסוד (שעל חלקן כבר עמדנו בעבר) ביהדות בכלל.

מי שיפתח את התנ"ך ויחפש את מספר הפעמים שמוזכר בו עונש מוות עלול להיות מופתע מהמספר הגדול של פעמים שהתורה "משתמשת" בעונש זה, נקודה שכבר עמדנו עליה בשיעור על חכמים וגזירותיהם. מי שגם יספור את מספר העונשים המוזכרים בתורה עלול להיות מופתע אף יותר. התורה כולה בנויה על שכר ועונש והיא מונה פעמים רבות עונשים שונים ומשונים שיוטלו או שהוטלו על האדם החוטא. ישנם קללות ממש המוטלות על עמים שונים וישנן גזירות אדירות המובטחות כעונש לחוטא. הנצרות נהגה תמיד לטעון כנגד העונשים שבתורה, אל רחום וחנון, טענו התאולוגים שלהם, אינו יכול להטיל עונשים מרחיקי לכת כאלה לטענתם של הנוצרים כנגד ה"מוסר המעוות של התורה" היה גם חלק לא מבוטל בביטול המצוות המעשיות של הנוצרים. הם טענו שלא יתכן כי אל רחמן יטיל על האדם רשימה גדולה כל כך של מצוות שבסופו של דבר תביא את האדם לחטא ולעונשים חמורים כגון אלה. התורה גם מפלה פעמים רבות בין יהודים לגויים, הפליה שנראית, ממבט ראשון, בלתי מוסרית בעליל.
הנוצרים הכריזו על דתם כ"דת החסד", על פי אמונתם ודרכם ה"מוסר הטהור" הוא השאיפה הדרך לנהל את העולם ועל פי מוסר זה אין מקום לשכר ועונש, אין מקום לניהול מלחמות כנגד חוטאים ואין מקום לניהול מערכת משפטית שמענישה את החוטא. חסד וחמלה לכל היא הסיסמה המובילה, מי שפגע בך- הושט לו את הלחי השניה ואל תעלה בדעתך להשיב לו כגמולו.

וכאן אתם שואלים- איך יצאו הנוצרים למלחמות אדירות והשמידו עמים שלמים מעל פני האדמה? למרות שעוד נדון בעובדה מעניינת זו נציין רק שהנוצרים מחלקים לחלוטין בין הכופרים למאמינים, מי שמאמין בישו ובמשיחותו ראוי לכל המחילה שבעולם, הוא ראוי לסליחה המטהרת (בתנאים מסויימים, כגון הוידוי). אולם ה"כופרים" אינם חלק מזה. אמונה מורכבת זו יצרה לפעמים מצבים מוזרים, מלך נוצרי יכול היה לצאת למלחמת חורמה בכופרים, להשמיד, להרוג, לאנוס ולרצוח וכאשר הוא היה חוזר ממסע הכיבוש הקולוניאליסטי היה מתוודה על "חטאיו" וזוכה למחילה מיידית (בשם המוסר הטהור) ואילו העמים שהושמדו היו נידונים כמי שראויים ל"עונשם"- שהרי הם כופרים.

לעומת ה"מחילה" הנוצרית הגורפת, הרי שכולנו יודעים שביהדות המצב שונה מהותית. היהדות לא רק שמציבה רשימה של עונשים לחוטאים ורשימה של דרישות ממאמיניה, היהדות היא גם דת שיורדת לפרטים משפטיים, לוויכוחים בין אדם לחבירו, לדינו של גנב, שודד ורוצח- כמו גם לצורה בה נחתמים הסכמים בין אנשים, צורות של קניין (צ'קים או מזומן?) ונזקיהם של פָּרוֹת. כל מי שעסק בלימוד גמרא מתקשה לעיתים להבין את ירידתה של זו לפרטי פרטים בנושאים אלו. דת מתקשרת אצלנו לחוכמה עליונה, "חיים רוחניים", וירידתה של היהדות לעולמות הפיננסיים נראית תמוהה פעמים רבות. יתירה מזו, חז"ל אף מהללים פעמים רבות את המשפט האזרחי היהודי ומציבים דווקא אותו כ"עמוד הכל". הראיה של מערכת המשפט והדינים

כמרכז ההשפעה היהודית על העולם "כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים..." היא יסוד עמוק ומופיעה כפסוק בתורה.
סביב נושאים אלו התפתח הוויכוח הגדול על המוסר. הנוצרים טענו כי עניינה של דת הוא לנהל את החיים הדתיים של מאמיניה ותו לא, הם טענו כי יש פחיתות כבוד בהתעסקות של הדת היהודית בעניינים אלו וראו בך עקב אכילס של התפיסה הדתית שלנו. המושג "להפריד את הדת מהמדינה" לא נולד בתקופה המודרנית אלא דווקא אז, הנוצרים ראו אידיאל גדול בהפרדת הדת לעניינים רוחניים בלבד וראו חוסר מוסריות בהתעסקות של הדת בקטנות הבעיות של האדם. להיפך, הם טענו, הדת צריכה לספק מחילה וסליחה לכל, אהבה ורק אהבה "עשו אהבה ולא מלחמה" גם הוא מושג שנולד בתקופת ההתהוות של הנצרות ולא היום.

נדמה שהיסודות לתפיסה הנוצרית של המוסר כבר הוזכרו מספר פעמים בשיעורים על הנצרות. נראה שהיסוד החשוב (גם כאן) הוא היחס לעולם הזה- מכיוון שהנוצרים רואים בעולם הזה מקום מקולל, הרי שממילא לא יתכן שהדת האלוקית תעסוק בו!! הדת נועדה לשחרר את האדם מקללת העולם הזה ולכן ממילא היא לא תעסוק בו. מכיוון שהדת אינה יורדת לפרטיו של העולם הזה והנעשה בו- ממילא גם אין עניינה להעניש את החוטא או לדרוש מבית דין לעשות זאת. התנאי היחיד, כפי שכבר הוזכר, הוא להאמין בדת החדשה ואז להיפטר מכל הדרישות. ביהדות המצב הפוך, מכיוון שעניינה של הדת היהודית לרומם את העולם הזה ואת הנעשה בו (עי' בשיעורים הקודמים כדי להיזכר), הרי שהיא רואה ערך גדול בסידור החיים כאן ועכשיו על פי הדת, היהדות רואה ערך בהיותו של האדם המאמין חלק מהבריאה האלוקית ובקידומה ולכן ממילא יש עניין וטעם רב לעבודה בעולם הזה. חסידים נוהגים לצטט פעמים רבות את הפסוק: "ואנשי קודש תהיו לי" ופירשו- הקב"ה אינו רוצה מלאכים נוספים, כאלה יש לו הרבה. הקב"ה רוצה אנשי מעש ובניה בעולם הזה. קידוש החומר של העולם הזה הוא מטרה נעלה ולכן הירידה לפרטי פרטים של החיים המעשיים היא מטרה חשובה.

ישנה נקודה נוספת הקשורה לבניין המשפטי היהודי- נקודה אותה העלו פעמים רבות רבני הציונות הדתית כנגד תפיסה לא ציונית של הדת. כאשר אדם מניח שהעולם הזה הוא מקולל ומנותק מהקב"ה, הרי שיש כאן ניתוק של האלוקות מהנעשה בעולם הזה, שהרי אם העולם הזה נראה כפי שהוא נראה- זהו חלק מהרצון האלוקי. אם הקב"ה ברא עולם ואדם הצריכים לאכול, להתפרנס, ללדת ילדים בצורה מסויימת ועוד... זהו גילוי של הרצון האלוקי!! אומנם הקב"ה אינו רוצה שנחטא והוא גם מכתיב דרך חיים מאוד מסויימת לאדם, אולם הצורה הבסיסית של העולם ודרך ההתקדמות שלו מוכתבים מלמעלה ולכן הם גם גילוי של הרצון האלוקי בכבודו ובעצמו. הדרך לברר מה האלוקים רוצה שנעשה היא הרבה פעמים לראות מה אנחנו מוכרחים לעשות על פי העולם, לשלב זאת עם התורה ולקבל את המסקנה הסופית. היומרה האנושית ל"הבין" את האלוקים ולהבין יותר טוב ממנו מה האדם צריך לעשות היא צד אחר של עבודה זרה. העבודה הזרה טוענת שהיא יכולה להבין את השיקולים של האל ולהבין מה הוא רוצה שנעשה לכבודו, וכך גם המוסר הנובע מהאדם. כאשר אתה טוען "לא יכול להיות שאלוקים רצה שנביא ילדים לעולם כזה גרוע..." אתה בעצם מציב את עצמך כנגד החשיבה האלוקית ורצונותיה ומחשיב את עצמך לחכם יותר מהאלוקות עצמה.

מכיוון שכך, ומכיוון שהיהדות רואה ערך בפיתוחו של העולם על פי הדרך האלוקית בה הוא נברא, הרי שלמשפט על פי הדת, למערכת המשפט והמוסר העברית, יש משמעות גדולה. החוטא מקבל את עונשו כאן בעולם הזה, מכיוון שהוא חטא כלפי העולם הזה ופשע בו והוא גם יכול לשפר את דרכיו כאן בעולם הזה. החטא הוא עניינה של הדת מכיוון שכל האדם, לכל פינות חייו, הוא עניינה של הדת. המוסר העברי מכיר בעולם הזה ובנעשה בו ולכן מחלק בין טוב רע, בין חוטא לצדיק ובין מדרגות שונות בצדיקות. מי שמקדם את העולם זכאי לטוב ומי שלא – לא. תפקידו של בית הדין בישראל הוא רחב ביותר, מלבד הענשת החוטאים והרתעה- בית הדין גם ממונה על קביעת סייגים, בניית מערכות לטיפול בסוגי אוכלוסיה שונים, משפט המלך, דרכי התנהגותו ומוסר המלחמה. התמונה היא שלימה, היא גדולה ורחבה ומקיפה את כל צדדי החיים של האדם באשר הוא.

על פי מוסר זה גם נקבע עם אחד שמוליך את האידיאה האלוקית בעולם, לא כל אחד יכול לבוא וליטול את הכבוד הגדול, דרושים לכך הכשרות שונות ומשונות, שושלת איכותית, עולם מוסרי עשיר, התגלות אלוקית ומסורת של מסירות נפש למען האידיאל. אחרי שנים של ניסיון (אלפיים שנה) בוחר האלוקים בעם אחד וממנה אותו לתפקיד. עמים אחרים יכולים לתמוך ולעזור ואף להצטרף לעם הזה, אולם הבחירה נפלה בזכות ולא בחסד. אין כאן "גזענות" אלא הסתכלות רציונאלית וישרה, נטולת חסד חינם ומוסר מזויף- על פי הסתכלות זו יש מקום לבחירה בעם אחד מיני רבים אחרים. המוסר הישראלי רואה ערך בעולם הזה ובבניית חיי הדת על פיו כחלק מתפיסת העולם הרחבה של הדת הישראלית. תפיסת עולם המקיפה את כל תחומי החיים כולם.

דווקא בגלל שהנצרות ניתקה עצמה מהעולם הזה ומהטיפול בצדדים ה"נמוכים" שלו, נוצר שם וואקום עמוק בנושא הנהגת המדינות, שהרי לא היו חוקים ודרכי הנהגה אלוקיים לחיים אלו. הנצרות הפרידה את הדת מהמדינה ויצרה תוך כדי כך שליטים שלא היו כפופים למרות דתית (בחיי היום, כלומר: לא היו דרכי משפט, מלחמה וכו' שנובעים מגישה דתית). וואקום זה יצר תוהו ובוהו שלטוניים והוביל למערכות שלטון מנותקות מחובות דתיים, מערכו שלא היו שונות כהוא זה ממערכות השלטון האליליים שקדמו להם ושהיו מבוססות של עושק, רצח, רדיפות ואכזריות עצומה. המלכים היו "דתיים" בחייהם הדתיים ורשעים גדולים בחייהם המלוכניים. שוב, כל מה שהיה דרוש הוא לבוא אל הכומר, להתוודות ולזכות למחילה על חיי הרשע. דווקא בשל הראיה המוסרית הסלחנית נוצר מצב של רשע גדול בחיי היום יום, הנצרות "הפקירה" את העולם לגורלו וממילא נדד זה למחוזות של רשע אין סופי. בשלב מסויים ניסו המנהיגים הנוצריים לחזור בהם והקימו את המדינה הדתית היחידה בעולם (לא מדינה שומרת דת, אלא מדינה שהיא כולה אידיאה דתית- ה"כס הקדוש"), אולם העולם החיצוני לאותה מדינה כבר קלט את המסר של ההפרדה בין דת למדינה וחי לפיו. כמו שקרה פעמים רבות, החזרה מהמסרים הראשוניים היתה מועטה מידי ומאוחרת מידי, אולם יתירה מזאת- היסודות העמוקים של התפיסה הנוצרית לא השתנו והיחס לעולם נשאר כשהיה, ולכן היחס המהותי למוסר בעולם נשאר כשהיה.

אילו היו הדברים מסתיימים בנצרות יתכן ולא היינו טורחים כל כך לנתח אותם, אולם חשוב לזכור (כפי שהערנו בשיעורים הקודמים) שחלק גדול מאוד מדרכי המחשבה של העולם המודרני נגזרים מהתפיסות הנוצריות וממילא מטפטפות אלינו. בשיעורים הקודמים כבר הזכרנו את הפטור ממצוות מעשיות וכן את הניתוק מעשיה בעולם הזה, כאן ברצוני להזכיר מספר נקודות נוספות:

עם כל הקושי שבכך, שומה עלינו לבנות לעצמנו עולם ערכים נכון ואמיתי הלוקח בחשבון את ההתפתחות הגדולה של העולם המוסרי סביבנו ומצד שני אינו מוותר על ערכי יסוד ואמיתות חשובות של הדת היהודית והדרך הנכונה להתקרב לאלוקים.