על חומרא וחמירא

מצב חירום קטסטרופלי כזה לא היה זכור מעולם, אפילו לזקני הכולל.

עשרים ואחת שעות ושנים עשר חלקים לפני שעת השי"ן, רוב ההכנות כבר מאחוריו, שיא הלחץ, מחוג בשטח האדום, ולְאַלתֶר (איז"י בפי המקורבים - אלתר יעקב זליג יפה), נצר למשפחת רבנים ליטאים מפורסמת אין חומרה חדשה לכבוד חג הפסח הממשמש ובא...

השעון דופק ללא רחם, כאילו לא עומדים בפתחו של משבר עולמי. במרתפים אפלים, מאחורי חלונות שנשארו מעט פתוחים, חיידקים שטניים בתוך טיפות זעירות של טל זוממים להתגנב אל המצות השמורות שקבלו את ברכתו של הרבי, לאחר שנשמרו בקפידה

מאז שאמו של זורע החיטה היתה בהריון, והעולם נוהג כמנהגו...

בכל השכונה היתה ידועה ומפורסמת המסורת הראויה להערצה של משפחת יפה. הם התגאו, ובצדק, במסורת של ג אלפים שנים כמעט, שהתחילה אי שם אצל אבי אבות המשפחה (זצ"ל, שהיה משבט זבולון ממשפחת הבריסקאי, אשר קיבלו את נחלתם אי שם בין גאולה לז'לוצ´וב) עוד בראשית בית ראשון, שקיבל על עצמו לכבד את חג הפסח בכל שנה בחומרה חדשה. מאז הוא עמד בדיבורו ובמחשבתו, וגם כשכבר שכב, עמד בנו אחריו. דרך אחיה השילוני, איסוריה החומריאלי, גדולי הנביאים, התנאים, האמוראים, המהרש"א, המהרש"ל, המהרש"ק, וכל מהר"ש אחר שהתנדב לצרף עוד אות לשמו, וכלה בשושלת המפוארת של המהגרבו"ח יפה שחי בדרום מזרח קרואטיה הרוסית, וחזקה עליו שאם לא היה גדול הפוסקים והמעיינים באותו הדור היה לכל הפחות יהודי ירא שמים ובר אוריין, או סופר סת"ם, או שוחט, או חולב. או שיכור העיירה.

אלתר היה מזועזע רק מהמחשבה ששמו יזכר לדראון עולם בתור זה שהרס מסורת של תקל"ד דורות, ועוד בדור שהספרות העניפה בנושא מקילה את עבודת המחמיר.

לאחר לילה של התהפכות מחד גיסא לאידך, נפנופי בוהן, וחיפוש לאור הנר בכל הסדקים, אלתר היה שבר כלי, רצוץ ושבור (גם ברבע שעה שנפלה עליו תנומה, היה סיוט בו רודפת אחריו לילית בעלת שני ראשים - אחד ש"סניק שצועק "מעיקר הדין מספיק ליבון קל", ואחד עם כיפה סרוגה שקורא ש"בדיעבד - יצא ידי חובה!"). מיד עם גמר ביעור החמץ אלתר החליט שכלו כל הקיצין, אין ברירה והוא חייב לנקוט בצעד בו לא השתמש מאז הפעם הקודמת- לפני שריפת החמץ. הוא עלה לבית האדמו"ר.

אלתר נכנס בפיק ברכיים לפני האדמו"ר הישיש, ותינה לפניו צרותיו בקול בוכים.

"רבי! חוס ורחם עלי ועל ביתי! אנה אשא חרפתי!"

הרב הישיש שרחמיו על כל יצוריו וחסידיו, רצה בכל מאודו לעזור לאלתר חסידו הותיק אך גם הוא עמד מול שוקת שבורה, ועתה עמל לספוג את המים שנשפכו ממנה לכיוון החציר.

"אלתר חביבי" אמר הרב בקול אבהי, "ישועת ה' כהרף עין! ובפחות מח"י רגעים! בוא נחזור מההתחלה, אולי יש פרט ששכחנו..."

אלתר תמיד התעודד מקולו של הרב, אך בעומדו על פי שאול התקשה לשמוח.

הרב ניסה בכל זאת: "המצה?"

אלתר ענה בפעם השמונים, בקוצר רוח ועבודה קשה: "חיטים מהאדנית של הקלויז, שמורות בכספת הרב משעת זריעה, הושקו בלי מים וללא מגע יד אדם, נילושו במים שלנו מע"ש לע"ש ונאפו תוך חמש דקות, קשות כארז, וחסרות טעם".

"אין ברשותך אפילו חשש של ספק חמץ"?
בקול נעלב מעט: "וכי הרב מפקפק? כבר לאורו של שמש של חנוכה התחלנו לבדוק..."

ומאז?
אוכלים רק במרפסת, ואותה קרצפנו...

אבל הילדים...
אסור! לא נכנסו הביתה עד שירד האוכל בבית הבליעה, צחצחו שיניים ושתו כוס מים עם חומר ניקוי פוגם.

והתינוק? בן שנה, לא?
נמסר לאימוץ עד אחר הפסח. ובכל מקרה מכרתי הכל כדת וכדין לגוי שאינו שומר על שבע מצוות בני נח, ואינו חותם הסכמים עם המדינה הציונית.

אבל האבק...
הלהביור שרף הכל.
והילדים לא החביאו פתיתי לחם?
עבדתי עליהם - מוכרים היום כאלה מפלסטיק...

המקרר הוכשר?
יש לנו מיוחד לחג.

התנור?
נאכל קר.

הכיור והשיש?
רותחין, אקונומיקה, ספירט, ניטרוגליצרין, ואחר כך מצפים בשעוונית.

בהכשר הבד"צ?
וודאי, אך אין נפקא מינה כי אנו מחזיקים את החד פעמי ביד, ואוכלים באוויר.

האוויר?
עובר במסנני הB.D.Z החדישים ביותר.

המים?
שלנו. נקנו בקנין סודר במעמד כל הקהל, הוגעלו ולנו במשך שבועיים על פי הבאר.

מה עם ליל הסדר עצמו?
מה באמת?
אכילת מצה?
אנו הולכים בשיטה שכזית זה שלוש ביצים ובולעים חמש ורבע מצות בשתי דקות ומחצה.
אפשר לעשות את זה?
משתדלים, אם קשה, מורידים עם המרור.

אהה, ניסה הרב: המרור!
נדוש. אנו כורכים חריין בשורש מרור מוסיפים חסה, חזרת, עולש, וחרחבינא.

כרפס?
גם תפוח אדמה, גם סלרי, וגם גזר, חמש מכל אחד, בשני רגעים.

אינך חושש לאכילה גסה בשולחן עורך?
לפני רחצה, אנחנו מקיאים הכל.

קטניות?
חס מלהזכיר! אנחנו לא אוכלים מהם ומתערובתם, ואנו מחשיבים כל סוג קטניות, כולל אורז, אפונה, ואשכוליות.
אשכוליות?
מה שבטוח.

שרויה?
אין חשש קל. אם המצה נגעה במרק, ריבה או כל סלט אחר - אנו מיד שורפים אותה. איננו נכנסים למכולת כל החג, כדי שחס ושלום לא נכשל אף ב"בל יראה" של קטניות.

אגלי זיעה התחילו לבצבץ על מצחו של הרב... המצב נראה בכי רע...
אולי תהדר במצוות הכנסת אורחים ותכניס יותר עניים לביתך? ניסה הרב כיוון קצת אחר.
"העוסק במצוה פטור מן המצוה" פסק איזי בטון החלטי.

שמא לקרוא את ההלל מילה במילה ובהידור?
גם ככה אנו מסיימים את הסדר בג´ דחול המועד...

הרב, עם דמעות בעיניים כבר עמד לומר לאלתר שהוא אובד מצות, והשנה רחמנא לצלן הוא יאלץ...
השגחה עליונה, באותו הרגע נכנסה הרבעצן עם שתי כוסות תה (מי באר חמים עם מעט לימון, שהרי היתה זו כבר שעה שישית של היום). כשהניחה את הכוסות על השולחן, הפטירה לעבר בעלה הצדיק: פייגה מלמעלה שואלת מה לעשות עם הגדה מאוירת, שמצוירים בה חיטים ושעורים?

הרב גירד בראשו, מרט את זקנו, טחן הררים התלויים בשערה ושערות בכוס תה, ואמר:
על פניו נראה לומר שבדיעבד אפשר לקרוא מהגדה שכזו, אם כי אפשר עוד ללבן מעט את הנושא, כיון שייתכן והמהד...

אלתר שבזמן הזה ישב שפוף ונכלם וכמעט שכסס את ציפורניו אלמלא חשש לאכול אחר חצות היום ציפורן שלא היה בטוח אם חמץ היא או מצה, קטע את דברי הרב בזינוק אדיר, וצעק בקול רם שגבר מהתלהבות דקדושה: "זהו!!! תודה רבה הרב! זה אכן חידוש כביר שלא נתנו עליו את הדעת עד היום!!! תודה! הצלת אותי" הוא קד כלפי הרב רץ החוצה...

הרב לא הבין בתחילה למה מתכוון אלתר. הוא חשש שמא נשתבשה דעתו מרב צער. כשקלט לבסוף את הדברים, קרא: "לא!! לא!! אלתר!! הכוונה היתה..."

אך היה כבר מאוחר מדי... אלתר כבר היה בדרך הביתה מדלג בקלילות מרוב אושר...
באותה שנה ההגדות בבית משפחת יפה היו מעט מפויחות... אך אין לתאר את גודל השמחה ששרתה שם...!!

ולוואי ונזכה...