אין יאוש בחינוך, על פי שבעה קבצנים

א. מעגלים שונים סובבים במעשה משבעה קבצנים, שסיפר רבי נחמן מברסלב.

ראשית, גיבורי מעשה זה הינם קבצנים, ולא מדובר בסתם קבצנים עלובים, שהחיים לא האירו אליהם פנים, אלא בקבצנים בעלי ייחוד – כל אחד התברך גם במום פיזי.

אך באופן מפתיע, מום זה מתגלה כנקודת עוצמה ייחודית, שמסתתרת במבט חיצוני, ונתפסת דווקא כמום.

רבי נחמן בחר להדגיש את הקבצנות כמהות בעלת אלמנטים חיוביים, ואף את קיום החיסרון.

ב. כדרכם של סיפורי משמעות, ניתן "לפתוח" אותם ב"מפתחות" שונים. ה"מפתח" הוא זיהוי "נמשל" מסויים של חלק מהסיפור או כולו, ועל פי כל נמשל, "נפתחת" משמעות הסיפור.

במאמר זה נתבונן במעגל שמופיע פעמיים במהלך הסיפור, והוא מעגל היציאה לדרך, על מנת להושיע אנשים הנתונים במצוקה.

ה"מפתח" בו נשתמש, הוא תחום החינוך והטיפול, בו איש החינוך או איש הטיפול, מתגייס על מנת "להושיע" את התלמיד, או המטופל.

ג. במהלך סיפוריהם של שניים מהקבצנים, מופיע תיאור בו הקבצן המספר, מאתגר קבוצה של אנשי איכות, לצאת ולהושיע אנשים הנמצאים במצוקה. אנשי האיכות בהחלט נענים לאתגר ויוצאים עם הקבצן לדרך.

נגלה כבר כעת את הסוף, בשתי הפעמים אנשי קבוצת האיכות קורסים, ובמקום להושיע, הופכים בעצמם לקבוצה במצוקה, הזקוקה לישועה.

בתיאורים אלה, שיובאו להלן, נראית ביקורת, או אולי "אזהרת מסע" של רבי נחמן, לאותם אנשי איכות היוצאים להושיע את הנתונים במצוקה, ועולות נקודות היכולות לעורר חשיבה והתבוננות.

ד. הקבצן הראשון שיצא להושיע את הנתונים במצוקה הוא הקבצן החרש, שבמהלך סיפורו פגש קבוצה של יושבי מדינה עשירה, בעלת אוצרות גדולים. הקבצן מתאר להם מדינה בה יש קלקול גדול.

מבחינת ה"מפתח" הנוכחי, אותם אנשים הינם "עשירים" ובעלי אוצרות בדעת, ואנשי המדינה, הם התלמידים, או הזקוקים לטיפול.

וכך מתואר בסיפורו של הקבצן החרש, בשלב בו הוא פונה ל"עשירים" באתגר:
"ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם, ואני אומר לכם, (כל זה דברי החרש הנ"ל), שאם לא תושיעו אותם, יוכלו הקלקולים הנ"ל של אותו המדינה להזיק לכם גם כן".

והלכו העשירים הנ"ל אל אותו המדינה, וגם אני הלכתי עמהם, וגם בדרך הלוכם היו חיים גם כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל.

כשבאו סמוך להמדינה, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם ואמרתי להם:
"אם עתה, שעדין לא נכנסתם אצלם, כבר נתקלקל אצלכם הטעם וכו', ואיך יהיה אם תכנסו לשם? ומכל שכן איך תוכלו להושיע אותם?".

ולקחתי לחם שלי ומים שלי ונתתי להם, והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים (וכל הריחות וכו'), ונתתקן מה שנתקלקל אצלם

בדרך, עדיין חיו יושבי המדינה העשירה חיים טובים, אך כשהתקרבו למדינה, כבר הרגישו שהם מתחילים להתקלקל, להיפגע, ועל כן התקבלה ההחלטה להשאירם במקומם, ובנוסף, הם היו זקוקים בעצמם לריפוי וישועה.

מתואר כאן מפגש ראשוני ורחוק, שמספיק על מנת להבין, כי האתגר יכול להיות לפעמים גדול מדי.

כנותם של ה"עשירים", ומודעותם, הצילה אותם מקלקול עצמי, ובנוסף, מכישלון ברור.

כאן מסתיים תפקידם של ה"עשירים", והקבצן החרש נכנס למדינה המקולקלת.

ה. הקבצן השני שיצא להושיע את הנתונים במצוקה הוא הקבצן שצוארו עקום.

גם כאן, מספר הקבצן שפגש חבורה, אותה הוא מתאר כך:

כי יש מדינה שהם בקיאים מאד בחכמת הנגינה, וכלם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים, ואין שם קטן שלא יוכל לנגן על איזה כלי שיר, והקטן שבאותו המדינה הוא חכם גדול במדינה אחרת באותו החכמה של נגינה, והחכמים והמלך שבאותו המדינה והקאפעלייש (מקהלות זמר), הם חכמים מפלגים מאד מאד באותו החכמה.

מדובר באנשים איכותיים, המתמחים בנושא הנגינה, שבניגוד לתכונה הקודמת, מדובר בתכונה אמנותית, השייכת לתחום היצירה, והוצאה לפועל של צליל הרמוני.

מבחינת ה"מפתח" הנוכחי, אותם אנשים הינם אנשי מקצוע, מחנכים ומטפלים, שלדברי הקבצן "עוסקים שם בחכמה זו", של יצירה והוצאה לפועל. ההוצאה לפועל יכולה להיות מתוך עצמם, הוצאה לפועל של ערכים, דעות וחכמה, בדרך שהיא בבחינת "נגינה" הערבה לאוזן, והנכנסת ללב, או אף יותר מכך, להצליח להוציא מתוך כלי השיר, התלמיד או המטופל, את הניגון שלו. אכן אנשי מעלה.

הקבצן שצוארו עקום מספר להם על שתי ערים שבכל לילה מהדהד בהן קול יללה נוראי, וביום, מהדהד בהן קול שמחה, שגם הוא בלתי נסבל. מבחינת ה"מפתח" הנוכחי, מדובר התלמידים או מטופלים, המלאים ביללה בלתי נסבלת מחד, וגם כשהם שמחים, שמחתם אינה נסבלת. תיאור זה נשמע לא מעט ביחס לנוער העכשווי, המלא ביללה, וגם כשהוא שמח, "אוי ואבוי"... גם ההקצנה של אור וחושך נפשי שייכת לתיאור בני שתי הערים.

תגובת חכמי הנגינה מתוארת כך:

ואמרו לו (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקם):
"התוליך אותנו לשם?".
ואמר: "הן, אני מוליך אתכם לשם".
ונתעוררו כלם לילך לשם. והלכו ובאו לשם. כשבאו לשם, כשהגיע הלילה היה כנ"ל, שהיו כלם מיללים מאד כנ"ל, וגם החכמים הנ"ל גם כן היו מיללים (וממילא ראו בודאי שאינם יכולים להושיע את אותן המדינות).

בתיאור זה, הקבצן וחבורתו "הגיעו לשם".

וכאן מופיעה נקודה משמעותית, אותה מתאר רבי נחמן:

"שהיו כלם מיללים מאד כנ"ל, וגם החכמים הנ"ל גם כן היו מיללים "

מתואר כאן מפגש של יללות. אותם חכמי נגינה, מצאו את עצמם מייללים עם כולם.

מבחינת ה"מפתח" הנוכחי, ישנה כאן תובנה מהותית.

לעתים, בלי שהוא שם לב, איש החינוך או הטיפול, מיילל יחד עם התלמיד או המטופל, עם או בלי באמת להבין זאת.

היללה, היא בעצם שיתוף הפעולה העמוק, עם ייאושו של התלמיד או המטופל. איש החינוך או הטיפול, יכול להתנהג באופן הקלאסי המצופה ממנו, ללמד, לייעץ, לנתח, להתמודד, אך עם זאת, בעצם ליילל את יללת התלמיד או המטופל, כיוון שבעומק הדברים, שני הצדדים פועלים מתוך אותו ייאוש יסודי בתפיסת המצב.

רבי נחמן מזהיר מפני ייאוש פנימי ועמוק, שיכול להיות שקיים באיש חינוך שיצהיר בכל פה ש"אין ייאוש בחינוך", או באיש טיפול שבאמת רוצה לקדם את המטופל.

בהמשך הסיפור, אומר להם הקבצן בעל הצואר העקום:
ואמר להם: "על כל פנים תאמרו לי מהיכן בא זאת, שנשמע קול יללה הנ"ל כנ"ל?"
אמרו לו: "ואתה יודע?".
השיב: "אני יודע בודאי"."אך אין אתם יכולים לבוא לשם, כי כשתתקרבו לשם לא תוכלו לסבל את קול היללה, מאחר שגם כאן אין אתם יכולים לסבל ואתם מכרחים גם כן לילל כנ"ל, כשתגיעו לשם לא תוכלו לסבל כלל".

וביום, אי אפשר לסבל השמחה שיש שם..."

הקבצן מנחה את אנשי הנגינה, לחפש את קול היללה, ודווקא להכיר אותו, ממקום שורשו.

קול היללה, אינו מה נאמר, אלא המקום והחוויה מהם נאמרים הדברים, ודרך אמירת הדברים. זיהוי מקום זה אצל איש החינוך והטיפול, הוא הדרך היחידה לעצור את מפגש היללות המדבק והמר.

כאשר אדם א' כועס על אדם ב', ואדם ב' שואל אותו בכעס "למה אתה כועס?" הוא בעצם מיילל את אותה היללה.

שני תיאורים קצרים אלה מכוונים את האדם היוצא להושיע את האחר, בחזרה לעצמו, בשתי שאלות:
א. האם אני בטוח שלא אזיק לעצמי בעצם היציאה לדרך, ואם כן, כיצד לרפא את הנזק?
ב. אולי בעומק הדברים, אני בעצם מיילל בחזרה את יללת אלה שיצאתי להושיעם?

עיסוק מהותי בשאלות אלה, על פי רבי נחמן, הינו הבסיס לכל יציאה של אנשי איכות, בעקבות קבצנים בעלי מומים מופלאים, לעזרה אמיתית לאחר.