קשיים בעיכול...

ייתכן ולחלק מהקוראים הדברים שכתבנו כאן, נראים כסותרים דברים שהורגלו לשמוע מפי גורמים שונים בנושא ועבורם נוסיף עוד תוספת ביאור.
בספרי הנביאים והכתובים נמשלת מערכת היחסים בין כנסת-ישראל לקב"ה, כמערכת יחסים בין איש לאשתו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך "שיר השירים" - שהוא, כדברי ר"ע, קודש קודשים. וכן פסוקים רבים בהקשר הזה מופעים דווקא במגילת החורבן איכה: "בתולת ציון" "הייתה כאלמנה" ועוד.
הגמרא במסכת יומא (נד.) אומרת שבקודש הקודש היו הכרובים בדמות זכר ונקיבה וכשהיו ישראל עושים רצונו של מקום, היו הכרובים מעורים זה בזה כדמות זכר ונקיבה! "כמער איש ולויות" עד כדי כך מגיעים הדברים! דבר זה לא יכלו הרומאים הערלים (כלומר, אטומים רוחנית) להבין, וכאשר נכנסו להיכל חשבו שישראל ח"ו, שטופים בתאוות (כמותם). וכן חז"ל לימדו אותנו שעל הפקפוק בייחוס קדושה לענייני הזיווג נסמית (נתעוורה) עינו של בלעם הרשע. "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" - בלעם לא האמין ביכולת של קידוש המעשה הטבעי והפשוט וחשב שזהו גנאי לייחס לרבש"ע מעורבות בו. דברים חריפים מאוד בנושא זה נכתבו ע"י הרמב"ן, מגדולי הראשונים, באגרת מיוחדת שכתב בנושא, הנקראת: "אגרת הקודש".

דווקא המינות הנוצרית, שלא יכלה לסבול את מחשבת אחדות השם עד אשר פגמה בשיבושי שילושיה, היא זו אשר דוגלת בדיכוי כוחות החיים של האדם כאידיאל דתי, "אשרי הגבר אשר יסרס עצמו למלכות שמים" נאמר באוון-גיליון. לנזירים ולכמרים (הקטולים) אסור לשאת אישה וכן נאסר עליהם להרבות בצבירת רכוש גשמי.
לעומת זאת, בישראל, האיש הקדוש ביותר, הלא הוא הכהן הגדול מאחיו, חייב להיות נשוי בעת עבודתו במקום הקדוש ביותר - בית המקדש, ביום הקדוש ביותר בשנה - יום הכיפורים וזאת משום שנאמר בו "וכפר בעדו ובעד ביתו" וחז"ל קבלו שהכוונה במילה "ביתו" לאשתו. אדם שאינו נשוי חסר את חווית החיים הפשוטה, הטבעית והנורמאלית, ועל כן אמרו חז"ל כי "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם". (יבמות סג.)
את 'חומרי הגלם' לבניית כיור הנחושת במשכן תרמו הנשים שהיו מקושטות במצרים. הן הביאו את המראות שבהן הן היו מתייפות עבור בעליהן ("מתגנדרות") במצרים וע"י כך גרמו להמשך קיומו של העם היהודי כאשר הגברים היו שבורים מעול הנוגש המצרי. "תחת התפוח עוררתיך" ועליהן אמרו חז"ל שהן היו הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ועל כן, דווקא מראות אלו נתרמו למשכן וביותר יועדו לכיור הנחושת, שממנו קידשו הכוהנים את ידיהם ורגליהם בהיכנסם לעבודה מידי יום וכן ממנו היו משקים את האישה הסוטה, שלא למדה ממעשי אותן נשים צדקניות והפכה במעשיה ('מעשה בהמה') את היופי האסטטי למקור פירוד, במקום למקור של איחוד.