חנוכה- נצחון על הליצנות

" 'בקש לץ חכמה ואין' (משלי יד, ו) - אלו חכמי פרעה וחרטומיו, 'ודעת לנבון נקל' - זה יוסף" (בראשית רבה פט, ו).

בארנו, עפ"י האמור ב'אורות הקודש' למרן זצ"ל (ח"א): הדמיון העליון המאוחד בשכל הוא המיוחד לנבואה, וכמבואר בפרקי הנבואה במורה נבוכים ח"ג. אבל הדמיון של חול שאין בו שכל כלל, הוא דל וליצנות. ובארנו, כי ליצנות, היינו הפיוטים והשירים במחזות התיאטרון והקרקס, שיסודם הדמיון. ועל זה אמר: "ובמושב לצים לא ישב" - זה ההולך לתיאטרון וקרקס. וסופה כליה, וגורמת רעה לעולם.

והנה החלומות ופתרונם יסודם הדמיון, ובזה הצטיינו החרטומים, בעלי הדמיון של חול, שאין בו שכל, ונקראו לצים, 'בקש לץ חכמה ואין'. אבל ליוסף היה דמיון של קודש, שהשכל מאוחד בו והוא רוח אלקים שהוא רוח נבואה, 'ודעת לנבון נקל'.

ומכאן המעבר לענייני חנוכה. במגילת תענית נאמר: "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם מתיירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים". הבבא האחרונה, אינה מובאת בברייתא המקבילה במסכת שבת בפרק 'במה מדליקין', ולא במסכת סופרים. והנה "מתיירא מהלצים" נוסף לבבא "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". ונראה כי הלצים הם הזדים מישראל, המתייוונים, שהקימו בתי משחק ומחזות, שיסודם הליצנות, וקראו להם הלצים. וכנגדם התקוממו; בכל זאת יראו מהלצים, שלא ימסרו למצוקים ושעת סכנה הוא מהגויים.

(על פי: אור הגנוז – שביבי אורות חנוכה, עמ' כח)