לפני שאת עוזבת, מכתב מאמא

כשניגשת אלי ואמרת: "אמא, אני רוצה לדבר איתך, יש לי משהו חשוב להגיד", הלב שלי החסיר פעימה. אחרי הכול, לא בכל יום את מזמינה אותי ל'שיחה רשמית'. בדרך כלל הרי אני זו שמנסה ליזום דיבור בינינו, ואת דווקא מנסה להתחמק. בראש שלי התחילו לרוץ כבר תסריטי אימה: אולי קרה לך משהו נורא?! אולי באחת הפעמים שחזרת מאוחר בלילה מהעבודה כמלצרית מישהו פגע בך?!

ה'בשורה' שהנחתת עלי הגיעה מכיוון אחר לגמרי: "אמא, רציתי שתדעי ש...אני ומשה כבר לא דתיים. כבר כמה חודשים שאנחנו ממש לא מחוברים לכל הקטע הזה של תורה ואלוקים, ו...", כאן לקחת נשימה עמוקה והפנית את המבט שלך לעבר החלון, "אני גם לא שומרת שבת והוא לא מניח תפילין מהודרות"

הייתי בהלם. נכון, פה ושם היו סימנים לכך שאת פחות מתחברת לתפילה או לסעודות השבת המשפחתיות, אבל לא תיארתי לעצמי שהדברים מגיעים עד לשם. "תביני, אמא, אני לא כמוכם", המשכת להסביר, "אני שונָה מכם ויש לי את הדרך שלי והרצונות שלי. מה לעשות, כל הקטע הזה של הדת וההלכה לא מסתדר איתם". לפני שהספקתי להגיב חתמת את השיחה באמירה חותכת: "אני מבקשת שתכבדו אותי ואת הדרך שלי כמו שאני מכבדת את שלכם, ולא תנסו לשכנע אותי או ללחוץ עלי".

היה לי המון מה לומר לך באותה שנייה אבל... שתקתי. הרגשתי שאני צריכה לעכל את מה שאמרת ולחזור אלייך עם תגובה מהראש ולא מהבטן. תשובה שלא רק תצא מן הלב, אלא אולי גם תיכנס אליו.
ראשית, יקירתי, חשוב לי לומר לך שההחלטה איזה מין בן אדם תהיי, במה תאמיני ואיך תחיי את
חייך – היא שלך בלבד. את כבר לא ילדה קטנה, ואלוקים העניק לך בחירה חופשית וחירות מליאה להחליט על עצמך ועל חייך.
יחד עם זה, לא אשקר לך שכאמא שלך, וכמי שאוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, אני אצטער
מאוד אם תבחרי בדרך של הפניית עורף לדרך התורה. לא בגללי או כי לא נעים לי 'מה יאמרו השכנים'
ואיך נסביר את זה לאחייך הקטנים. בגללך! כי אני מאמינה בלב שלם שזו הדרך הנכונה ביותר, האמיתית
והמדויקת לאדם שרוצה חיים משמעותיים, מלאים ומֶ מּוצִ ים. כי אחרי 16 שנים שאני מכירה אותך אני יודעת שגם עבורך אישית זו הדרך הטובה והנכונה ביותר.

שנית, הַ רְ שִ י לי, חמודה, לתת לך עצה טובה לחיים. השתחררי מההגדרות! אין שום תועלת בהתעקשות למסגר את עצמך בתבנית ספציפית של 'דתייה' או 'חילונית'. האם יש בכלל הגדרה מוחלטת למיהו 'דתי'? נניח שאת לא שומרת שבת כרגע, אבל הרי את כן עושה כל כך הרבה דברים טובים אחרים
– את מתנדבת, מכבדת הורים, עוזרת כשמבקשים, חוגגת את ליל הסדר – האם כל זה לא נחשב?!

חסר משמעות?!

ובכלל, מה בוער לך להחליט עכשיו איזה מין בן אדם את ואיך תרצי לחיות את חייך? את עוד צעירה.
יש לך עוד כל כך הרבה מה ללמוד, לגלות ולהתפתח. אני מבינה שחלק מהקטע הדתי מרגיש לך עכשיו 'מעיק' ולא מתאים, ולכן החלטת להניח לו. אבל את הרי בחורה מאמינה! שמעתי את זה ממך לא פעם ולא פעמיים. אולי את פשוט צריכה למצוא את הדרך והקצב שלך להתחבר אל הדברים?
את אומנם לומדת באולפנה טובה, אבל בינינו, שתינו יודעות שעם כל לחץ המבחנים והבגרויות, עיקר
העיסוק שם הוא בלעבור את המבחן בהצלחה, ולא בללמוד ולברר בחופשיות מוחלטת את שאלות היסוד של החיים. האם תהיי מוכנה להעניק לעצמך במתנה הזדמנות לעשות את זה אחרת? למשל, לצאת עם סיום התיכון לשנת לימוד במדרשה ולברר אז עד הסוף את כל השאלות והאפשרויות? האם לא חבל

לעזוב משהו מבלי למצות את ההזדמנות להכיר אותו באמת?
אני מכבדת ואוהבת אותך, יקירתי, ודווקא בגלל זה לא רוצה שתהיי כמוני.
אני רוצה שתהיי כמוך! אבל כמו הטוב ביותר שאת יכולה להיות.

ממני באהבה גדולה,
אמא שלך.