מקבץ אקטואלי

אנה פוליס?

תשמעו בדיחה. אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק טסים במטוס, באמצע הטיסה פרץ מחבל שהוחדר למטוס צעקות והתחיל לירות לכל עבר. אולמרט, ציפי לבני וברק צעקו יחד "אנא פוליס?", אך איש לא השיב, לאיש לא אכפת.

לא, אני לא יודע לספר בדיחות ובכלל זו לא בדיחה מצחיקה, אבל הבדיחה הזו היא בדיוק התגלמות המציאות.שתהיה אם התוכניות שמתכנן אולמרט יצאו אל הפועל.

ישראל תיקלע למצב שממנו היא לא תוכל לברוח, והעולם, שתמך ועזר כל כך, ישאיר את מדינת ישראל מאחור, יתומה, פגועה וחסרת אונים.

השבוע יצאו שלושתם: אולמרט, ציפי ליבני ואהוד ברק לאנאפוליס, עיר במדינת מרילנד בארצות הברית ושם נפגשו על כל המי ומי, היו הרבה דיבורים, חיוכים מזויפים למצלמות והרבה חיבוקי ידיים.

מה יצא מהוועידה? סתם יעדים לא ברורים וניירות הסכם חסרות משמעות. אולמרט מוכר את המדינה לאויבינו בלי שום תמורה או תגמול ראוי. חברים, חייבים להתעורר. נוער יקר, כבן גילכם, אני קורא לכם להוכיח את יכולתכם וכוחכם למען טרפוד התוכנית המדינית של אולמרט. בעז"ה באהבה ובאמונה ננצח.


מדור תרבות, והפעם ביקורת מורחבת על ספר.

ספר מבטיח, בלי נדר

חג חנוכה כבר כאן, ומלבד הספגניות והסביבונים, זה גם הזדמנות להתפנק על ספר ילדים נחמד שמשלב הומור עם איורים. "מבטיח, בלי נדר", שחיבר הסופר והעיתונאי אורי אורבך, יצא לאחרונה לחנויות ובהחלט ילדים ונוער יכולים ליהנות ממנו, אני מבטיח, כמובן בלי נדר.

הספר "מבטיח, בלי נדר"- חמישי בסדרת "ילד דתי" חושף זווית ראייה שונה שלא כמו בספריו הקדומים בסדרה כגון:"ילדה שכמוני", "אולי בשבת יזרקו סוכריות", "בגלל ילד אחד", "באיזה שבא אתה?".

הספר הפעם לא נכתב מנקודת המבט של ילד וילדה דתיים שגוללים את אורח חייהם הדתי לאומי, אם זה בבני- עקיבא, בבתי כנסת או במשפחה, אלא שאורבך החליט הפעם "לפרוץ את המסגרת" הדתית לאומית והוא מעוניין ב"מבטיח, בלי נדר" להציג בפנינו הקוראים הצעירים דמות מזווית ראייה אחרת, לא ביקורתית ולא פוגעת, של ילד חרדי.

בספרו החדש גולש אורבך לעולם אחר שלא בא ממנו ולא משתייך לאותו זרם אדוק ושמרני עליו הוא כותב, אף שראוי לציין שחלק ממשפחתו חרדית כך שהוא באיזה שהוא מקום קרוב לעולם החרדי ואולי אף מרגיש חלק ממנו.

הספר הוא מעין הצצה לעולמם של החרדים באמצעות קטעים הומוריסטיים קצרים מחייהם, מה שאולי לא ממש מקובל בספרות הילדים החרדית.

מהקריאה בספר אי אפשר להתעלם מהעובדה שישנם שירים שלאו דווקא מאפיינים את המגזר החרדי והם מאפיינים גם מגזרים אחרים, ויש לעומת זאת, שירים שבקלות יכולים להתפרש כמעליבים ופוגעים. אבל ברמת העיקרון הספר נכתב במבט אוהב ונעים, ואולי קטעים מסוימים יתפרשו כסאטירה, אך נראה ש"לא לכך התכוון המשורר".

ספר נכתב בסגנון משעשע ומצחיק כמו שמאפיין את כל ספריו של המחבר, אבל אני בספק אם הילד החרדי הממוצע היה קורא ונהנה מההומור. ישנם שירים שיעוררו אצל הקורא החרדי תגובות ותחושות אחרות ממה שאורבך ציפה כשהוא בא לכתוב את הספר. אולי יגיבו בחיוך, יעלבו, לא יבינו או יחושו שהמחבר מנסה באמצעות הספר להביע התחנפות מסוימת. ואולי הנגיעה בתנ"ך, בעולם החרדי, עלולה לגרור אחריה אפילו תגובות לא נעימות ולא צפויות. כמו כן, יכול להיווצר מצב הפוך שילדים חרדים דווקא יתחברו לספר ויאמצו אותו.

אם כי בביקורת עסקינן, כקורא מושבע ומעריץ של ספריו של אורבך ובמיוחד את הכתיבה שלו אני מרשה לעצמי גם לכתוב ביקורת חדה , כנה ולא מתיימרת להצניע או להסתיר עובדות.

אורבך, אם אפשר לומר, לא סיפר "את הסחורה", ולא ממש מצליח למשוך את קוראים או להרגיש הנאה וחיבה עצומה, בין אם הם חרדים או דתיים לאומיים, אעפ"י שיש להניח שיתפסו את מקומם על מדף הספרים של בית חרדי, יחד עם הגמרות, המשניות והסידורים, אבל עדיין לא בטוח.

השירים קצרים, חלקם לא ממש מעלים חיוך, והסוף לא דרמטי כפי ציפיתי. ואולי הסיבה לאכזבה טמונה בעובדה שאורבך, אם כל הכבוד, אינו חרדי והגלישה למחוזות החרדים לא ממש צלחה, והניסיון "לקחת סיכון" התברר כלא משתלם, וזאת למרות שהמחבר הצליח להיכנס לדמות של הילד החרדי במידה מסוימת.

מהזיכרון שנותר לי מהקריאה בספריו הקודמים - "מתקן החלומות", "ילדה שכמוני" ועוד, ניתן להבחין כי "מבטיח, בלי נדר" הוא מעין "ירידה ברמה", והאיכות והמקצועיות שנשמרה בספריו האחרים נפגמה, אפילו כמעט נעלמה ולא נותר ממנה זכר.

אורבך בשיריו לא נסחף לקיצוניות אך נראה שישנם מעט קטעים שהם די בגדר של סטריאוטיפים, או שניכר שיש נגיעה בסטריאוטיפ, למרות שכל השירים לא חורגים ממה שמאפיין כל חרדי ממוצע.

אחרי הכול, "מבטיח, בלי נדר", הוא ספר ילדים חביב, והקריאה בו נעימה. איוריו העליזים והמשעשעים של שי צ'רקה לאורך כל הספר תמיד מעלים חיוך ונותנים הנאה אסתטית. לפעמים אני חושב שהמשפט: "תמונה אחת שווה אלף מילים", בכוחה לתאר את הרגשתי מהצפייה באיורים הנחמדים פרי עטו של צ'רקה כמו אותו ילד ציורי ודמיוני שמלווה את ספריו של אורבך לאורך כך הדרך, ואין בכוונתי להעליב את הסופר שאני כל כך מעריך.

כביכול, הספר פונה לקהל יעד רחב, ולא דווקא חרדים.

בתור מתנה לחנוכה לילד זה רעיון טוב, אבל מכאן ולרב מכר הדרך עוד ארוכה. ושתהיה קריאה מהנה וחג חנוכה שמח, טעים, וגדוש קלוריות.


שלכם, איתמר