מכור ל... בוץ

לפעמים ממש נדמה שאנחנו נהנים להישאר בג'יפה. לא הנאה במובן הרגיל – כי אמנם כשאנחנו במצב לא טוב אנחנו בוכים, לפעמים גם עצובים, לפעמים אפילו מדוכאים, מרגישים גרוע - אבל למרות זאת לא תמיד יש בנו רצון אמיתי להתמודד עם החיים האחרים, הנקיים. לא תמיד אנחנו מתכווננים להגיע לשם באמת.
שתי הבנות שעברו אנורקסיה תיארו בריאיון, כל אחת והסיפור השונה שלה, כיצד הן שהו במשך שנים בתוך המחלה הזו, אחת מהן אפילו אושפזה מעל שנה, אבל במבט לאחור הן מודות שלאורך כל אותה התקופה הן לא באמת רצו לצאת. המחלה הזו נתנה להן הרבה דברים טובים, ובעיקר מילאה להן את החיים עד שהן לא יכלו לדמיין את החיים בלעדיה ולכן גם לא ממש רצו לוותר עליה. כנראה שזה לא סתם נשמע חולני...
משום-מה, בזמן אמת אנחנו לא תמיד מצליחים להרים את המבט קדימה. מבט קדימה לבהיר. ליפה. לשונה.
מצד אחד הטוב מסתדר לנו אחלה עם הנשמה. עם התיאוריה. אנחנו מאוד רוצים שיהיה אחרת. אבל המבט ממוקד רק כאן, ברגליים, מקסימום מטר קדימה. ואז אתה אומר לחבר שלך: אחי, עזוב אותך, יש חיים אחרים בחוץ, זה לא חייב להיות ככה. והוא אומר לך – על מה אתה מדבר? אין לי כוח אפילו לשרוד את העכשיו, אתה מדבר איתי על עתיד, על חזון, על משפחה, על אומה, על לאומיות...?
ואתם יודעים מי אשם בכול? העורף. העורף תמיד היה נקודת התורפה שלנו. עם קשה עורף.
כל מה שצריך לעשות הוא לשחרר את העורף, לשחרר שם את כל השרירים. וזהו. תסמכו על העורף שאם הוא יהיה משוחרר הוא ירים את הראש למעלה. קדימה. ואז אפשר יהיה לראות דרך. דרך ארוכה, אבל דרך. וכשרואים את הדרך כל מה שנשאר זה להתחיל לצעוד. ונכון שללכת זה קשה. וזה דורש הרבה מאמץ ועבודה. אבל את מי זה מעניין? מי מפחד מעבודה? בד"כ במקרים כאלה העבודה היא לא מה שמפחיד אותנו. כל הבעיה היא שאנחנו רוצים לדעת שיש בשביל מה לעבוד. אתה רוצה לדעת שיש דרך והיא מובילה לאיפשהו.
גם בנושא הזה, ללמוד להרים את הראש, רק להרים את הראש מהחמימות המטשטשת שבה אנחנו שרויים, לעבר מקום בוגר יותר – גם לכך דרושים כוחות, ומידות, ולימוד, ועבודה מפרכת. גם כאן צריך לזכור שאין טריקים. קיצורי הדרך מדי פעם הם רק בשביל התבלין. אין תחליף לעבודה הארוכה, האיטית.
זו משימה לא פשוטה: מבט קדימה רחוק, ומבט לרגליים. ושוב – מבט קדימה ומבט לרגליים.
ואתם יודעים מה? ככה זה בדיוק גם במשימות הלאומיות שלנו: מבט קדימה רחוק ומפנטז, ומיד מבט לרגליים ומטר קדימה – משקיעים עבודה עד רמת הפרט וגם ממשיכים במבט לחזון הרחוק. אין פתרונות קסם.
שהבוץ לא יבלבל אותנו, יודעים שהוא בוץ רק במבט מבחוץ. כשאתה בתוך הבוץ לא תמיד אתה יודע שבחוץ יש עולם אחר. יש בלכלוך משהו ממכר, יש בו סוכר כזה, שנותן לפעמים אדרנלין זמני שממריץ את הדם. אבל אז, כשם שהגיע בקול תרועה גדולה הוא נרדם כאחת. נפילת סוכר. איזו באסה.
אם רק נוכל להרים מבט בהיר ונקי קדימה... איזה יופי יהיה כאן! ננסה לזכור שיש שם אחלה דברים שאנחנו כנראה אפילו עוד לא מכירים. וזו לא סתם אופטימיות נאיבית. זו פשוט אופטימיות הכרחית, מפוכחת וממוקדת.