אמונת חכמים- האחריות של הקהילה...

פורסם לראשונה בעלון הנוער "עולם קטן" בשת פרשת בלק, תשע"ט

לפני כמה שנים נקלעתי, ביחד עם קרוב משפחה וחבר, לשיחה של רב "מאוד כריזמטי". ה"רב" דיבר כמעט חצי שעה והאדם שאיתי פשוט התמוגג. "מֵאָלֵף", הוא מלמל, "מדהים", "כל כך יפה"... וכדומה. כשהסתיימו 30 הדקות המייגעות (מבחינתי), שאלתי אותו- "או.קי, היה מדהים, מאלף ומחכים... תוכל אולי לחזור על מילה אחת מדבר התורה שהוא אמר? איזה שהוא מסר תורני עמוק מכל מה שנאמר...". קרוב המשפחה שלי לא הצליח לחזור ולו על עניין אחד. מלבד זה ש"היה מדהים". לא מעט שנים לאחר מכן הרב נתפס במעל נורא והפך להיות אחד השמות המובילים ברשימה המזעזעת של "רבנים שהפילו ציבור". ניתן היה לחשוב שהמסר של הסיפור הוא פשוט- יש אנשים עם כריזמה מדהימה, שחוטאים וגוררים אחריהם ציבור תמים ומנצלים את כוחם ה"מיסטי" לרע. אולם אני חושב שהמסר הזה רחוק מאוד מלהיות מספק.

בעקבות מסע גיוס הכספים של נשים שנפגעו משיינברג בצפת, וקריאת חלק מהתיאורים של המעשים שלו שהופיעו בעקבות כך, נזכרתי קצת גם בצד אחר של הסיפור- מבלי לשפוט כלל את הנפגעים הישירים והקורבנות, הרי מי שגר בצפת זוכר גם צדדים אחרים של העניין. את ההתנהגות של הקהילה וה"מקורבים" במשך שנים- את ההתנשאות שלהם על כל מי שלא חשב כמוהם, את החיוך של "מי שיודע" בכל פעם שמישהו ניסה לערער על הסמכות האלוקית של "הרב", את המאבקים שנוהלו בצורה כל כך לא הוגנת נגד הציונות הדתית בעיר, השתלטות על מוסדות חינוך, על סניף המפד"ל, על וועדות בעיריה וכדומה... המקורבים, ופעמים רבות ה"קהילה" היו חזקים, כוחניים ומחצו כל מי שעמד בדרכה. כמו במקרים אחרים, היתה חגיגה על הכוח של "הרב", וההקרנה של הכח הזה אליהם. אני זוכר את עצמי מגיע לאירועים שבהם כל שניה מישהו בא ואומר- "ביקשת ברכה מהרב? תגיד, כבר ביקשת ברכה מהרב? לך תבקש ברכה מהרב...". חלק ניכר מהכח של "הרב" היה המעגל הפנימי שהקיף אותו ונהנה מכוחו. אנשים חזרו בתשובה, ואחרי כמה שעות היו "משמשים", יודעי ח"ן וסוד, טובלי חצות ומנהיגי עדה. כי הם "יודעים משהו שאתם לא יודעים". במין חיוך סלחני של "מי שיודע".

ויש לדברים הקשים הללו נפקא מינא מעשית- כי זה קורה שוב ושוב. כמו כל סוג של טרור- אדם, "כריזמטי" ככל שיהיה, לא יכול להשתלט על הכל. הוא צריך "תשתית עממית", הוא צריך ציבור והוא צריך אנשים שהם או טיפשים מספיק להאמין שהוא המשיח הבא, או תאווי כח מספיק וציניים מספיק לנצל את הכח לטובתם שלהם. "הרבי שלי הוא הכי בעולם" זו לא רק אמירה אמונית סוחפת, זו גם הצהרה שאני הכי בעולם, כי אני הרי "חסיד" של אותו רבי.

הנהגת עדה על בסיס כח מיסטי או אישיותי היא ככל הנראה ניסיון קשה, ניסיון שמתחיל מהרצון לבנות חברה אוטופית/ דתית/ עליונה ונגמר בגאווה, ניצול, שליטה על חיי אנשים ומרות. אולם הניסיון הוא לא רק של "הרב". הוא גם של העדה. הדמיונות שאנחנו "רוקדים עם מלאכים" ושיש בדורנו אנשים שיכולים להוריד את הקב"ה ולשאול אותו איזה דגם של סובארו לקנות, או לתת "10 דרכים בטוחות לחלוטין לחינוך הילדים לאמונה, עשירות ויראת שמיים", היא לא רק מוטעית, היא גם הרת אסון. וחייבים, פשוט חייבים, לפתוח את העיניים ולבדוק ולבחון ולסנן את הכאלה שבאו בשביל הכח והשליטה וה"רכב מהעבודה". ו... תמיד יהיו כאלה.
זה יכול לחזור שוב ושוב. מבלי שמישהו יבוא ויגיד- לאט לאט עם הכריזמה, עם הטבילות בשלוש בבוקר, ורוח הקודש שאולי פסקה בזמן חז"ל, אבל מאז בחרה משום מה דווקא את ה"רבי שלי". וכן, חוזרים בתשובה צריכים "הכשרה" של עשרות שנים לפני שהם הופכים למנהיגים. והקבלה המעשית היא באמת רק ליחידי יחידים... ואין שום משמעות ל"רוחניות" אם היא מלווה בדורסנות וכדומה... וכדומה... והמבחן היחידי הוא תורני, מעשי ואפילו הלכתי "יבש". אם לא נהיה כאלה, זה פשוט יקרה שוב, בפעם הבאה במקום אחר. או אפילו באותו מקום.

פעם שאלתי רב האם אפשר לשים תמונה של חיות (שמייצגות את השבטים), על מעיל של ספר תורה... התשובה שלו די הדהימה אותי בזמנו- "לא יודע. תבדוק אם יש כאלה בעולם, אם אין, אל תשים..." כיום התשובה ההיא נראית לי כל כך הגיונית ופשוטה. מה הסיכוי, באמת, שמכל האנשים בעולם, דווקא אתה, אתם, העדה היחידה שיודעת את האמת המוחלטת, את הדרך היחידה להביא את המשיח לכל האנושות... ובדרך ששונה כל כך מ"הרוב"? רק אתה/אני/אתם יודעים ל"השליך את השכל", כל כך טוב, יותר מכוווולם?

העובדה היא שזה קורה שוב ושוב... לא רק ב"סיפורים קטנים" של בבות בגרוש, אלא לכל המגזר, כמו הסיפור של יובל דיין שהפך מחוזר בתשובה למנהיג עדה, ועוד... אנחנו חייבים להיות באמת זהירים וחכמים בעניינים הללו. זה לא בא לפגוע כהוא זה ב"אמונת חכמים", או בצורך להתייעץ ולקבל ברכת חכם... זה גם לא בא להמעיט בחשיבות לימוד התורה לבניית אישיות חכמה ומבינה יותר. אלא כמעט להיפך- אין תורה ללא הגיון, ללא מסורת ארוכה ורחבה, ללא יישוב הדעת. ובוודאי שאין תורה עם חטאים ואפילו לא עם "התנהלות בעייתית". להאמין בתלמידי חכמים ולשמור על ההיגיון. מי היה מאמין שמצטרך לומר את זה.