המלחמה האישית בלשון הרע

מבין כל הדברים שהממו אותי אחרי שהגעתי לראשונה לישיבת ההסדר (מעלות, לפי שמתעניין), היה ההלם

שלך? שמירת הלשון ההלם החזק ביותר. קשה לתאר במילים אחרות את התחושה של מי שבא מ"העולם הגדול" ומתחיל ללמוד את החפץ חיים. פתאום ה כ ל נראה לך אסור, אסור לומר מילה, וכל דבר הוא עבירה. מי שקורא את ספר "שמירת הלשון" בפעם הראשונה (וגם בפעם השניה והשלישית) חש שזה פשוט בלתי אפשרי... איך אפשר לעמוד בזה?
יותר מזה, אני עצמי חשתי שיש בשמירת ההלכות הללו גם "חוסר פֶרִיוּת" לא קטן. מדוע שמישהו יעשה לך רע, יפגע בך, ולאחר מכן יהנה מהחסות שנותנים לו הלכות שמירת הלשון שלך? מדוע שיהיה אסור לך להגיב ולספר לכולם שפגעו בך, הרסו לך או השפילו אותך עד עפר?
במשך שנים חשבתי על הסוגיה הזו, מזוויות שונות ואני חושב שישנם לפחות כמה כללים שיכולים לקרב את האדם להתחלה של שמירת הלשון. עדיין לא להגיע למידה של החפץ חיים, אולם לפחות להרגיש קצת שהדברים אפשריים, שלא מדובר בהלכות בלתי ניתנות לשמירה...
נראה שהדבר הראשון שבו יש להשתפר הוא נושא הגאווה. הדרך הבטוחה ביותר להפוך לבעל לשון הרע היא להסתכל מלמעלה על העולם, על האנשים האחרים, התנהגותם והדברים שהם עושים. כאשר מביטים מלמעלה קל מאוד לבקר ולדבר בלשון קשה על אנשים. כמה פעמים יצא לכם לשבת בשולחן שבת (או בכל שולחן אחר) ופשוט ל"שחוט" אנשים? ברוב המקרים זה נובע מגאווה גדולה, מתחושת עליונות. ביקורת ארסית כזאת, חביטה ללא הפוגה... כי אתה יותר טוב וכל דבר שהשני עושה, ברור שהיית עושה טוב יותר. גאווה יכולה לבוא מכל כיוון, אפילו התנשאות על אלה ש"לא מקבלים את השונה" כמונו, שהרי אנחנו פלורליסטים, פתוחים ואוהבים את העולם. סופה של גאווה גדולה, מכל סוג, הוא לשון הרע.
הנושא השני שבו יש לעבוד הוא ההסתכלות על העולם. כאשר אנחנו מאוד מרירים ומרגישים פגועים מכולם, הרי שבאמת קשה מאוד ל"כלוא את הכאב בבטן" ולא לספר לאף אחד. הבעיה היא שלרוב לא חסר לנו על מה להיות פגועים, מה שגורם לתחושה קשה לגבי אנשים אחרים ו... ללשון הרע. אם אני מסתובב כל היום עם תחושת בטן ש"אכלו לי, שתו לי, גנבו לי" ושהמטרה של העולם סביבי היא להזיק לי, אי דיבור לשון הרע הופך להיות משימה לא אפשרית. צריך לנסות לטהר את המחשבה על העולם. לחשוב כמה שיותר טוב על כולם ואז, ממילא, יצטמצמו הסיבות לדבר לא טוב... אני יודע ומבין שזה קשה ומורכב, אבל זה יכול לעבוד, אחרי מאמץ לא קל. לנקות את החלון שדרכו מביטים על העולם.
יתכן והדרך להתחיל בזה היא לא בדברים הגדולים... לא להתחיל לעבוד על עצמך שאתה חש אהבה גדולה לאדריכלי ההתנתקות, כי אז תיפול מהר מאד. אולי הדרך היא להתחיל במובן מאליו, להפנים שההורים שלך באמת לא רוצים ברעתך, שהמורים והרבנים שלך הם לא אויבי האנושות ושבסך הכל הסביבה הקרובה אוהבת ומקבלת אותך באהבה ושמחה גדולה.ושגם אם יש להם חולשות, הרי גם לך יש...
העצה השלישית והאחרונה (בגלל מגבלות מקום, לא בגלל חשיבות הנושא) היא לנסות לטפל בלשון הרע בשלבים. בשלב הראשון להיפטר מהלשון הרע האכזרי, הארסי, חסר התוחלת. להיפטר ממשפטים כמו "הדפוקים האלה", "הרעים האלה"... וכמובן מהמשפט האלמותי של "אה... שמעון, תעשה לי טובה ואל תיתן לי לדבר עליו לשון הרע...". מכיוון שזה קשה באמת לא לספר לחברה הכי טובה כמה החברה הכי טובה (השניה) הרסה לך, בואי ותתחילי לעבוד על הימנעות מלשון הרע במקומות שבהם את הרעה, האכזרית. אחר כך יבואו שלבים נוספים.
כל זה, ביחד עם הפנמת העוצמה של הלשון, אולי יפתח בטח לטיהור האווירה, להתקדמות כל שהיא בנושא שמירת הלשון, ואם אתם פותחים לי פתח כחודו של מחט, אני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.