על חבל הארץ הלבנוני

הבריטים בעד ארץ-ישראל השלמה

הליטאני הוא הגבול של ארץ-ישראל, והוא בעצם המשך של הגליל העליון ובכלל לא לבנון. כך מקובלנו מפוסקים ותיקים, ואני לא נכנס כרגע להשלכות המעשיות של הדבר. יש מסורת עתיקה מהר"ם קלאנטי, מהרי"ט, מזקני הדורות הקודמים, ולפיה זהו הגבול המינימלי, גבולות ההבטחה הם יותר רחוקים. אגב, כשהייתי תלמיד בבית-ספר יסודי, עוד לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי ותחת פיקוחו, אני זוכר שבשיעור מולדת בכיתה ג' או ד' למדנו שהגבולות של ארץ-ישראל הם הליטאני בצפון עד ואדי אל-עריש בדרום. אחר כך מצאתי שכך אומרים הפוסקים. הקטיעה באמצע נעשתה בהסכם צרפתי-אנגלי בשנת תר"פ, אחרי האירועים של תל-חי. האזור הזה היה אזור חיץ בין האנגלים בדרום לצרפתים בצפון, והיו כל מיני הסכמים כמו "סייקס-פיקו" ואחרים. בסופו של דבר הבריטים והצרפתים חילקו בין אזורי השפעה, הבריטים עד הגבול של היום – עד ראש-הנקרה, ובזכות טרומפלדור וחבריו הגבול הולך צפונה עד מטולה. בלעדיהם, הקו היה הולך ישר, בלי עמק החולה אפילו. זהו גבול מלאכותי, לא אמיתי, לא טבעי. גם התושבים שיושבים משני עברי הגבול הם אותם סוג אנשים בדרך-כלל. אבל כך זה מבחינה היסטורית ומבחינה הלכתית. מבחינה פוליטית דרוש, כמובן, שיקול דעת איך לעשות ומתי לעשות. אני מציע לא לדבר כרגע על דברים שלא נשמעים, אבל הקב"ה כנראה מוביל את עם ישראל לאן שהוא מוביל אותו. כשתגיע השעה וצריך יהיה לדון בשאלה הזאת, נדע מראש שחיילנו לא נמצאים בחוץ-לארץ. אגב, בצור נהגו לעשות יום-טוב אחד, ואף בצידון היו שנהגו יום-טוב אחד, מכאן שהמקומות האלה הם ארץ-ישראל לכל דבר. אלא שהמלחמה היא בתוך ארץ-ישראל. מה שהחיזבאללה עשה זה לפלוש לארץ-ישראל בצורת הרקטות לכל הגליל ולכל צפון הארץ. זאת פלישה, לא משנה אם היא רגלית או אווירית, ובתוך הגשר שהוא בנה בחלק הצפוני של הגליל העליון הוא רוצה לחלוש גם אל החלק הדרומי של הגליל העליון. אם כן, זאת מלחמה על ארץ-ישראל, והדיפת החיזבאללה אל מחוץ הליטאני מתאימה בהחלט לתוכנית התורנית.

ביקורת מול תותח חיוור

צריך להיזהר בלשון, וגם צריך להיזהר מבחינת הזמן. לדעתי זה לא הזמן עכשיו להטיח ביקורות. הביקורת קיימת, וכל בר-דעת יודע איך זה קרה. לא צריך להיות מיסטיקן לראות איך הדברים התגלגלו, זה היה ברור. לא ידענו שזה יקרה כל כך מהר, אבל זה ברור. אני מציע להשמיע את הביקורת כשהתותח חיוור. עכשיו כולם צריכים להיות מלוכדים יחד במלחמה נגד החיזבאללה. לא צריך לעשות מחלוקות וליצור בקיעים בתוך הצבא, צריכים לצאת כעם אחד מלוכד. אגב, החשבון ארוך הרבה יותר, יש כאן השתלשלות מדינית שבעצם מתחילה ממלחמת יום-כיפור. לא נכון לומר שהכישלון אז היה כישלון מודיעיני כמו שהציבור חושב, שהרי המודיעין ידע שהולכת לפרוץ מלחמה. לא ידעו בדיוק, אבל ידעו ב-90%. בערב יום-כיפור העמידו את הרשתות של כל המילואים על הרגליים, כל הצבא עמד בכוננות ג' – אני יודע מעדות אישית – הטייסים כבר הטיסו את המטוסים, 24 שעות לפני מלחמת יום-כיפור היה ברור שעלולה לפרוץ מלחמה. הטייסים כבר עמדו לירות. ב-12:00 בצוהריים הם עמדו להפציץ את הריכוזים המצריים, ולהוריד אותם בשעה 13:00. בשעה 14:00 פרצה המלחמה. אני יכול להבין שלא רצו לירות ראשונים, אבל אם היו מגייסים את המילואים לא היתה פורצת המלחמה. למה לא גייסו מילואים? פחדו מה תגיד אמריקה. וכאן הבעיה. 3,000 חיילים, ו-1,000 שהיו בחזית הדרומית נפלו בגלל שהחליטו לא לפעול. אני לא מזלזל בעזרה המדינית, שמענו שאמריקה לא רוצה לספק פצצות מסוימות כי היא אומרת שהיא לא רוצה שזה יפגע באזרחים. השיקול כבר לא כל כך מוסרי, אלא שיקול צבאי. את עזרת אמריקה צריכים. צריכים את הווטו שלה, צריכים את הנשק שלה, אין ספק, השאלה מה הגבול. האם היה מותר להפקיר את 1,000 החיילים שעמדו בתעלה בגלל שיקולים מדיניים כאלה? אחר כך היה הסכם קמפ-דיוויד של בגין, שוויתר על חצי סיני ברגע האחרון, כיוון שזה המקום היחידי שהפליטים יכלו להתיישב בו, כולם נמצאים בגטו הזה. זו בושה וחרפה, אנחנו עושים עליהם מצור, הם גדלים בכמות עצומה, אין להם קרקע, אין להם עבודה, אין להם תעסוקה, אין להם אוצרות, אין להם כסף, סגרו. זה מזכיר לי, להבדיל, את ים סוף – הים מכאן, מדבר מכאן, מצרים מכאן. כישלון אחר כישלון. ומי שבכלל נתן אוטונומיה זה בגין, הוא הראשון שהרס יישובים יהודיים, לא היה יכול להשאיר אחוז אחד של סיני. אני אומר יותר מזה, עד ואדי אל-עריש הוא היה יכול להשאיר. הוא לא היה צריך לתת את אוצרות הנפט. כישלון אחר כישלון. אחר כך האינתיפאדה הראשונה, המחדל על האבן הראשון שהערבים זרקו. אני זוכר שנפגעה אז אישה בשם אסתר אוחנה בדרך מבאר-שבע לחברון, ליד נהרייה, נסעה, חטפה אבן ונהרגה. אמרו שאבן היא נשק קר, התייחסו לאבנים כאל מקלות. מה זה נשק קר? זה נשק חמור. זה הרג אדם. אחרי האבן הראשונה היה צריך להנחית הנחתה קשה שהם יבינו שכאן הם לא ירימו ראש. פה אנחנו מקיימים מדינה ריבונית. אחר כך באוסלו, אחר כך הפינוי בגוש-קטיף – שרשרת של כישלונות מדיניים בזה אחר זה. אחר כך היציאה מלבנון, את צד"ל הזניחו, ואת המודיעין החלישו, כל הקשרים שהיו לנו שם נחלשו. לא סוד היה שיש להם 20 אלף רקטות מגדלים שונים בתוך לבנון שמגיעים עד מפרץ חיפה. זה היה ידוע לכל בר-דעת. אלו מספרים ששמעתי לפני שנתיים-שלוש. דיברו על זה ברדיו. חיו באשליות. ידעו שכל דבר שיחזק את מה שנקרא "הרוח הגבית" עלול לגרום לכך. החשבון הוא ארוך מאוד, אבל אני מציע לעשות את כל זה אחר כך.

מוסר מלחמה

אין ספק שסתם אזרח אסור להרוג גם בשעת מלחמה. אין היתר להרוג אזרחים. זה רצח. אבל מלחמה זה לא תנאים סטריליים, זה לא שיושבים בכורסא באקדמיה ויכולים לתת קוד מוסרי. אגב, שאנשי אקדמיה קודם יבדקו את המוסר שלהם בתוכם עצמם, יש שם תחרויות לא פשוטות בינם לבין עצמם, כך שלא אנשי האקדמיה יטיפו מוסר. הקוד האתי, שיסודו באקדמיה, בנוי מתפיסות עולם נוצריות. זה לא קוד מוסרי. נכון, להרוג אזרח – אסור. אבל שאול המלך, שהלך להלחם בעמלק, אמר: "סורו ורדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו". בפסוק הזה מסר לנו שאול המלך את הקוד האתי היהודי – מודיעין מראש לאזרחים שאינם שייכים למחמה, אזהרה אחרונה. לא שאני אהרוג אותך בכוונה, אלא שכאשר אני אלחם בעמלק אני לא אוכל להבחין בינך לבינו בשעת מלחמה. על זה יש תוספתא מפורסמת בקידושין, שמצטטים אותה בצורה קטועה "טוב שבגויים – הרוג במלחמה", כלומר אסור להרוג טוב שבגויים, סתם גוי אסור וק"ו גוי טוב. במלחמה אתה עלול להרוג גוי טוב משום שאתה לא יכול להבחין. מה גם שיכולים להשתמש בגוי הזה למטרות אחרות. המהר"ל בשמות י"ד מביא את הפסוק שאמרנו קודם, על פרעה שרדף עם הסוסים אחרי בני ישראל. רש"י שם שואל: מניין היו לפרעה סוסים? והוא משיב, מהצדיקים בזמן הברד שהכניסו את כל הסוסים הביתה. יוצא שרכושם של הצדיקים שימש אחר כך לרדוף אחרי ישראל, אולי שלא ברצונם. על זה אומר רש"י, מכאן אמרו "טוב שבמצריים – הרוג". על זה אומר המהר"ל את דברינו, לא סתם להרוג, אלא באמצע מלחמה, מכיוון שאתה לא יכול לדעת במה משתמש האויב, לכן אין לך ברירה. דבר דומה יש על פרשני רש"י בפרשת וישלח, שכתוב על יעקב "וירא וייצר לו" מפני עשיו, וירא – שמא ייהרג, וייצר – שמא יהרוג אחרים. מה זה "אחרים"? כי עשיו לקח עימו 400 איש, ולא כולם היו שונאי יעקב, אלא באו כי עשיו לקח אותם. ליעקב היה צר מאוד שכאשר הוא יילחם בעשיו הוא עלול לפגוע באחרים, אבל הוא היה מוכרח לעשות את זה, הוא היה מוכרח להתגונן. היה צריך להרוג, כי הבא להורגך השכם להורגו, אלא שהוא הצטער על כך שהוא נאלץ להרוג את מי שהוא לא צריך.
לרב ישראלי יש מאמר ארוך ומפורסם על תקרית שהיתה לפני למעלה מ-50 שנה בארץ ונהרגו בה אזרחים בלי כוונה, והיתה שאלה אתית. מאמרו של הרב ישראלי פורסם בעמוד הימיני סימן ט"ז, והוא מקיף בו את הנושא מכל צדדיו. מי שרוצה ללמוד מה הקוד האתי של צבא הגנה לישראל שילמד את המאמר של הרב ישראלי. המסקנה ברורה: כשאין ברירה ואתה נלחם נגד מי שמסתתר מאחורי נשים וילדים והזהרת ואמרת שייצאו והם נשארים במקום – דמם בראשם. להגיד מראש שכל מקום שעלולים לפגוע באזרח אין לפגוע במחבל – זה לא נכון, חס ושלום. בפרט כשזה מסכן חיילים. אם חיילים נמצאים בסכנה בגלל זה – מי התיר? מי התיר לסכן חיילים בגלל קוד אתי מזויף?

או"ם שמום

פוליטיקה זה שיקול. זה לא המקצוע שלנו, אנחנו רבנים. אנחנו חיים פה כבר 60 שנה. מאז הסכם החלוקה, מהרגע הראשון שהתחילו כאן בארץ לעלות כל מיני רעיונות, תמיד הכניסו את אומות העולם כחלק מהתוכנית. בחלוקה של לפני 60 שנה, ירושלים היתה צריכה להיות עיר בין-לאומית, בלחץ אומות העולם. מה יצא מזה? גורנישט. אחר כך הקימו את מנגנון משקיפי האו"ם, זה קליפת שום שלא שווה מאום, וכולה מלאה מום. הם היו צריכים להשקיף ותמיד דיווחו לרעתנו. אף פעם הם לא היו אובייקטיביים. זה היה האו"ם. זה הגיע לשיאו כאשר נאסר פלש לסיני, האו"ם קיפל את הדגל וברח, לא עצר, אפילו לא העיר. רק קם והלך. ואחר כך, כל מקום שעשו אתם הסכם – זה החזיק מעמד כקליפת שום לעוד כמה שנים אבל אף פעם לא פתר את הבעיה. הגענו למצב שאנחנו יכולים לוותר על זה? זה תלוי בלאומיות. האמנו קודם שאמריקה לא רוצה לספק נשק, וזה אגב מה שעשתה אמריקה גם במלחמת יום-כיפור, ובסוף הסכימה. שכקיסינג'ר בא והתנה את גבולות המלחמה, הוא לא נתן לנו לנצח לא את הסורים ולא את המצרים. זה התנאי שאמריקה הציבה אז. אמרתי כבר קודם, שלא גייסו מילואים בגלל הפחד מפני מה אמריקה תגיד. אנחנו חיים פה כבר 60 שנה, ולצערנו זקוקים כל פעם לעזרת הגויים, ולא יכולים לצאת נגדם. אין לנו מספיק כוח לצאת נגדם, ואנחנו יודעים מראש שמה שנעשה אתם לא שווה כלום. אין תועלת בזה, אבל מצד שני יש שיקולים שרק אנשים ביטחוניים מדיניים מכירים. לפעמים השיקול של המדינה – ואני לא פוסל אותו על הסף – הוא הרצון להרוויח שקט. אבל זה בתנאי שיהיה שקט אמיתי ולא שקט מדומה. בשש השנים האחרונות זה היה בלוף, זה לא היה שקט. היה ברור שהם מצטיידים ומסכנים את קיום המדינה. אגב, טעות דומה היתה במצרים, היה הסכם הפסקת אש אחרי מלחמת ששת הימים והם קידמו את הטילים ושתקנו, וכתוצאה מזה אחר כך פרצה מלחמת יום-כיפור.

אם יש הסכמים בין-לאומיים, בבקשה, שיעמדו עליהם עד הסוף. אנחנו מכירים את עצמנו, כשיש אחר כך דבר קטן שהם לא עומדים בו – כל רוק שיורקים לעברנו זה כטיפת גשם, רק כשאנחנו נשטפים בברד של פצצות אז אנחנו נזכרים שטעינו. אני לא יכול להגיד למדינאים מה לעשות. בכלל, רעיונית, לטווח רחוק כל דבר שבו אומות העולם מעורבים – סופו כישלון. חבל על הזמן. אבל מה לעשות, לפעמים מדינאים עומדים במצב של אין ברירה ונכנעים, ומגיעים להסכם. אין ספק שאם מדינאים היו יותר חדורים באמונה, יותר חדורים בביטחון, יותר חדורים באידיאלים – היינו עומדים ביתר תוקף. כל הכישלונות של מדינת ישראל ב-30 השנים האחרונות היו בעקבות מדינאים כושלים, שראו רק לטווח קצר ולא היו חדורי אמונה לראות לטווח רחוק. אני לא אומר שבכל דבר צריך ללכת עם הראש בקיר. צריך להיות ריאליים. צריך לעשות שיקולים. אבל קצת יותר תקיפים, קצת יותר חוט שידרה, קצת יותר גאווה, קצת יותר ביטחון. קצת, לא הרבה. כולם, לכל אורך הדרך, מבגין ועד היום, כולם נכשלו. מימין ומשמאל. גם ביבי ויתר, עשה טעויות. שלהבת פס נרצחה בגלל שהוא ויתר על גבעות בקריית-ארבע. דיברו שייתנו 9% ונתנו פי שניים. צריך לדעת, אנחנו תמיד נמצאים בלחצים. אי-אפשר לגמרי לוותר על עזרת אומות העולם. לא עזרה צבאית, לא כלכלית, ולא מדינית. אבל צריך קצת יותר נחישות, קצת יותר חוט שידרה. וזה נובע מחוסר ראיית היסטוריה של עם ישראל. לראות מה עברנו. חזרנו לארץ-ישראל, צריך לראות את השנים האחרונות, לראות מה עשינו כאן, קצת יותר אמונה שהקב"ה אתנו. אנשים שרואים לטווח קצר ולא רואים את המכלול הגדול – אין להם את כוחות הנפש לזה.

טרור בשם אל מזויף

המלחמה הזאת היא מלחמה שונה מכל המלחמות. מציגים את זה כמלחמה נגד כנופיות טרור ולא נגד מדינה. לבנון היא משענת קנה רצוץ ולא מדינה ריבונית. אין סיכוי שהיא תעשה משהו מכוח עצמה, היא שבויה בידי סוריה ובידי החיזבאללה. הפעם יש לנו עסק עם אנשי אמונה, והציבור לא תופס את זה וגם המדינאים לא תופסים את זה. הם מאמינים באמונה מסוימת, אמונה מסולפת. שימו לב למלים חיזבאללה, נסראללה – הכל בשם אללה, הם באים בשם אללה. זה המסר שלהם, הם לא נלחמים בשביל מדינה, הם אינם נלחמים על טריטוריה בלבד. הם באים בשם אללה נגד מדינת ישראל. המשמעות היא, שזהו איסלאם רדיקאלי שמתוך אמונה באל אחד סבור שצריכה להיות אמונה אחת וכל העולם צריך להאמין בה, כל העולם צריך להיות מוסלמי. בלב האיסלאם, פה במזרח התיכון, יש משהו חריג שמאיים על האיסלאם, האיום הוא כפול – מצד אחד, דתי – עם ישראל מאמין בתורת משה ולא קיבלנו את תורת מוחמד. הדבר החמור יותר, דווקא כלפי הציבור החילוני יש להם טענה יותר קשה. שהוא מביא לכאן, למזרח התיכון, ללב האיסלאם, את תרבות המערב. המלחמה של האיסלאם הקיצוני בשנים האחרונות, מ-11 בספטמבר, היא נגד אמריקה, כי אמריקה היא העוצמה והמעצמה הטכנולוגית שמביאה גם תרבות מערבית. אמריקה היא ראש הגשר ולכן הם נלחמים בה. זה מאיים על משפחותיהם, זה מאיים על האיסלאם, זה מאיים על האמונה שלהם. אמריקה תומכת בנו, ובזה אנחנו שליחי אמריקה. זה מחריף את הבעיה. זה מוסיף שמן למדורה. אנחנו צריכים להבין שזאת מלחמה על ה' ועל משיחו. עם ישראל מביא לעולם את בשורת ה'. זה לא פותר את הבעיה אתם, אבל זה שאנחנו לא מספיק מבינים את החומרה של הבאת התרבות האמריקנית, תרבות המערב, כאן למקום הזה, זה גורם ללבות את אש השנאה נגדינו, לפחות היינו מקצרים את החזית הזאת. לא היינו פותרים את הבעיה, אבל היינו מקצרים. היה מקום לשיתוף פעולה אדוק עם האיסלאם המתון, שהרי לא כולו רדיקאלי – הוא נמצא באזורים החמים יותר – דרום אפריקה, אינדונזיה, ובמקומות אחרים, והוא מוכן לשתף פעולה אתנו בנושאים אחרים. אגב, זה קיים בארצות-הברית ובאירופה לגבי שחיטה וכשרות, האיסלאם עוזר לנו בזה כי גם הם לא אוכלים חזיר ולא בשר לא שחוט. עם כל זה שהאיסלאם לא מכיר באמונה של ישראל, והוא מצפה שנתאסלם בדרך מתונה, האיסלאם הרדיקאלי רואה חזית כפולה. צריך להתחזק באמונה, וכי הם יילחמו בשם האל ואנחנו רק בשביל אינטרסים?! אלה לא פרופורציות נכונות. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נלחמים בשם ה' א-לוהי ישראל. ואללה שלהם הוא לא אלוהי ישראל אלא אלוהי הרצח והשנאה, אלוהי האלימות והכוחנות. זאת לא הבשורה הנכונה של התנ"ך. למרות שכמו שאמרנו לפני כן, מותר להרוג, אבל בשביל להתגונן. סתם להרוג אישה וילדים בשם הדת – איפה זה כתוב? ההלכה אצלנו אומרת שאם אתה בא להילחם – אתה צריך להציע קודם שלום, גם בעמי כנען. לכן, צריך לדעת שאנחנו באים לעולם בשם ה' א-לוהי ישראל. הם מזייפים את האמונה והאל שהם משתמשים בו הוא לא האל הנכון. זה זיוף, ועל זה צריכים להילחם. בקיצור, צריך להתחזק בתורה ובמצוות, חיזוק פנימי. עם כל המחלוקת בינינו, כרגע דרוש ליכוד פנימי. אני משוכנע שמהמלחמה הזאת נצא ראש אחר. למרות שראש הממשלה עשה טעות חמורה במה שאמר, הן מבחינת העיתוי והן בעצם המחשבה, אחרי מה שקרה צריך לעשות חושבים, לשקול מחדש את המדיניות, להיערך מחדש. אי-אפשר להפטיר כבאשתקד, עברנו משהו. אני חושב שהציבור בישראל, אחרי המלחמה, ייצא מלוכד יותר, יבין יותר שהדרכים שבהן הוא צריך ללכת צריכות להיות דרכים הרבה יותר רוחניות, הרבה יותר אמוניות. המוסר צריך להיות אחר. וגם התוצאות המדיניות יהיו אחרות. אין ספק שזה דורש ליכוד פנימי. בתוכנו, גם בתוך הציבור עצמו אנחנו נלחמים בינינו על כל מיני דברים קטנים וקטנוניים – זה אומר ככה וזה אומר ככה. צריכים להתמקד יחד, יש לנו מסר לעם ישראל. לעולם. לכן אני מאמין שנצא מהמלחמה הזאת חזקים יותר, מגובשים יותר, מאמינים יותר, מוסריים יותר, בתנאי שנעשה את העבודה כמו שנחוץ.