יחד שבטי ישראל

השנה, אולי יותר מבשנים קודמות, התעוררתי לחשיבות ההכנות לחג. הרבה פעמים אנו 'פתאום' מוצאות את עצמנו בכניסת החג, או לחלופין עסוקות עד מאות בהכנות חומריות (שהן מאוד חשובות!) ואיננו מספיקות לתת את הדעת על מהות החג המתקרב, או לעשות הכנות פנימיות ורוחניות. השנה שמתי לב לכך שנעשו כל כך הרבה הכנות על ידי בני ישראל לקראת מתן תורה, והדבר עורר אותי ללכת בעקבותיהם. אנו מאמינים שהתורה היא נצחית, וממילא הוראותיה נוגעות לכל אחד ואחת מאתנו כל הזמן, ובפרט בזמן שאנו נמצאים באותה תחנה ברכבת-הזמן, בה נמצאו בני ישראל באותה העת.
הרבי מליובאוויטש (שערי המועדים, סיון) מצביע על כך שההכנות למתן תורה החלו כבר באותות ומופתים במצרים, על הים ובמדבר, ורק הגיעו לשיאם בשלשת ימי ההגבלה. "ומכאן מובן – ובמכל שכן וקל וחומר – איך צריכה להיות ההשתדלות וההכנה לקבלת התורה בדורותינו אלה, שהיא היא התורה שניתנה בהר סיני". הרבי אף מוסיף, שאמנם זמן מתן תורתנו בא רק פעם אחת בשנה, אבל כפי שאנו מברכים "ברוך ... נותן התורה" בלשון הווה, הקב"ה בעצם נותן לנו את התורה בכל יום מחדש, ועל כן גם ההכנות צריכות להיות בהתאם.
מכל ההכנות והשלבים שקדמו לקבלת התורה, נעמוד רק על נקודה אחת – חניית בני ישראל במדבר סיני. חז"ל מבחינים בכך שעל חנייתם כתוב (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד, ומסיקים מכך שחנייתם היתה "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם). הצורך להגיע לאחדות ישראל הוא רעיון מוכר, וייתכן שבדברים הבאים לא יהיה הרבה מן החידוש. עם זאת, רז"ל אמרו שהבית השני חרב בעוון "שנאת חנם" (יומא ט, ב), ו"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא פ"א ה"א), ועל כן כמדומה שכדאי שוב ושוב לעסוק בנושא, הן כדי שנזכה לקבל את התורה מחדש בכל יום, והן כדי שנזכה לגאולה שלימה, תיכף ומיד ממש.

כאיש אחד בלב אחד
הביטוי "כאיש אחד בלב אחד" מתפרש בפשטות כצוותא ואהבה. אמו"ר שליט"א העיר על ביטוי זה הערה נוספת: אם נתבונן בלבו של האדם, נגלה שהוא מורכב מארבעה חלקים – שתי עליות ושני חדרים. הוא גם מתחלק לאורכו – הצד הימני והצד השמאלי. לכל חלק בלבו של האדם יש פונקציה, תפקיד ואופן תיפקוד שונה. רק אם כל חלק עושה את תפקידו הייחודי, בשילוב עם שאר החלקים, מתפקד הלב כמו שצריך. אם נתבונן גם בחלק הראשון של הביטוי, נחשוף הבחנה זהה. איש – בן אדם – מורכב ממספר רב של אברים, כל אחד שונה במהותו, ואפילו ברמת חיוניותו להיותו אדם, אך רק תיפקודם של כל האברים יחדיו, מביאים לקומתו השלימה של האדם.
בעיסוק ב"אחדות ישראל", ייתכן ואנו לפעמים מחליפים את המושג ב"אחידות ישראל", ולא היא: "האחדות אין משמעה בשום אופן איבוד הנקודות המיוחדות לכל קבוצה, יש לשמור על הייחוד, תוך כדי אהבה ואחווה ושלום ורעות בין הקבוצות השונות. זוהי האחדות האידיאלית" (האדמו"ר מטאלנא שליט"א, "המה ינחמוני", דברים עמ' 201). והוא מוסיף שם: "צריך להזהר מאוד בשני הקצוות: לא להתאחד עד כדי מיזוג העלול לטשטש את המחיצות שהן כה חשובות. ומצד שני, לא לתת למחיצות ולהבדים להפריע לנו להכניס את כל גווני הקבוצות אל תוך מעגל האחדות השלם של כלל ישראל". מקור לדברים הללו ניתן לראות בתיאור התורה לצורת החנייה של בני ישראל במדבר. תיאור זה, אגב, מופיע בפרוטרוט בפרשת במדבר, פרשה הנקראת תמיד בשבת שלפני שבועות. עובדה זו יכולה גם היא להעיד עד כמה דברים אלו הכרחיים בשביל לקבל את התורה. מתיאור התורה עולה, כי חניית בני ישראל היתה באופן של "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א, נב). עם ישראל מורכב מקבוצות רבות – שבטים. לכל שבט דגל משלו, עם צבע שונה, לכל שבט גם מקום חנייה מיוחד, המוקצה רק לו. דבר אחד מאחד את כל הקבוצות הללו – החנייה מסביב למשכן. עבודת ה' היא המרכז סביבו סובבים חייהם של כל ישראל, אך הכיוון אליו כל אחד פונה כדי לשאת את פניו לכיוון הקודש – שונה בהתאם למקומו.
סוד זה של שבטי ישראל גילה יעקב אבינו, כאשר ברך אותם לפני מותו. הכתוב אומר "איש כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח), וכל שבט קיבל ייעוד ואפיון שונה בהתאם לשורש נשמתו (אור החיים שם). עם זאת, כפי שמדגיש רש"י (שם), יעקב כלל את כולם זה בברכתו של זה, לאמר – חייבת להיות הפרייה הדדית והתכללות של הזרמים השונים, על מנת שהברכה תהיה שלימה.

ספירות, נשמות וייחוד ה'
בפתיחת אליהו יש תיאור של עשר הספירות (דרכי הנהגתו של הקב"ה את העולם). מבואר שם, כי "לבושין תקינת לון, דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא". כלומר, מן הלבושים של הספירות הללו משתלשלות ומתהוות נשמותיהן של בני האדם.
יש נשמות שבמהותן קשורות למדת החסד, כמו אברהם אבינו. יש נשמות שבמהותן קשורות לגבורה, כמו יצחק (ראה מכתב מאליהו ח"א). ניתן אפילו לומר, שלרוב הנשמות יש השתייכות טבעית לזרם או אופן אחד בעבודת ה'. יש אמנם נשמות שבמהותן הן קשורות ל"תפארת", ובנפשם למזג ולחבר דרכים שונות, אך גם דרך זו אינה מחייבת את כולם.
ברם, כולנו חייבים להבין, כי הקב"ה מתגלה באופנים שונים, וממילא יש דרכים שונות לאפשר את התגלותו. ב"פתח אליהו" נאמר: "כל מאן דאפריש חד מחבריה מאלין עשר ספירן, אתחשב ליה כאילו אפריש בך" – כל מי שמבדיל אחד מחברו מאותן עשר ספירות, נחשב לו כאילו הבדיל בך, ובעצם יש כאן פגימה באמונה בייחוד ה'.
ובלשון הראי"ה: "וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו, ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור הא-להי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה" (אוה"ק ח"ג, קא).
אם בכל אחד מישראל יש "חלק א-לוה ממעל", רק בהתאחדות החלקים כולם, יכולה אחדותו של הקב"ה לבא לידי גילוי מלא, שהוא המצב בגאולה השלימה – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

חנוך לנער על פי דרכו
כנזכר לעיל, יעקב אבינו ידע לחשוף את הנקודות הייחודיות של כל אחד מבניו, ועל פי זה הוא ברך אותם. האם גם אנו יודעים לעשות זאת? האם אנו מסייעים לכל אחד מילדינו ותלמידנו לגלות את דרכו הייחודית בעבודת ה'? אין הכוונה ל'פלורליזם', לקבלה ונתינת לגיטימציה לכל דעה ודרך. התפיסה הרווחת בעידן הפוסט-מודרני לפיה 'איש באמונתו יחיה', אינה אלא סילופו של הפסוק (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה" – יש דבר המחייב את כולם: התורה והמצוות, אך יש שבעים פנים לתורה, והקב"ה הרבה לנו מצוות, על מנת שכל אחד יוכל למצוא ולקיים מצוה אחת בשלימות (פיה"מ לרמב"ם מכות פ"ג מי"ז). שלמה המלך אמר בחכמתו "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), ורק כך "גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר, ימשיך ללכת בדרך התורה והמצות גם כאשר הוא יצא מרשות הוריו. הרבי מפיסצנה הי"ד מרחיב ומבאר דברים אלה בהקדמתו ל"חובת התלמידים" (שנועדה להורים ולמחנכים), הוא מדגיש כי יש לחנך כל נער על פי דרכו הייחודית, ולא על פי 'דרכך', דרך המחנך, ולא בדרכו של אף תלמיד אחר: "לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו ודעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר". לדבריו, אילו המשמעות של "חינוך" היתה לצוות על הנער או להרגילו בדרך התנהגות מסויימת, ניתן היה להדריך את כולם באותה הדרך. אך לאמיתו של דבר, הציווי וההרגל אינם אלא כלים בדרך לחינוך, אשר מהותו "לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד, שנמצאה בו במדה קטנה, או בכח ובהעלם לבד, ולגלותה. וכיוון שאיש הישראל עוד בילדותו רוח ה' נשמת ש-די טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה, והיה ליהודי נאמן עובד את ה'".
דומה, כי התבוננות בשוני של כל ילד, תיצור גם דרכי התייחסות המיוחדים לו בהתמודדות עם מצבים שונים, ואף בעייתיים. פעם שאלה אותי תלמידה מדוע בנושא מסויים נתתי יחס שונה לתלמידה אחרת, הסברתי לה, שאני אוהבת את כולן, כשם שאני אוהבת את החלקים השונים בגופי. עם זאת, אינני נותנת לכולם את אותו יחס – אחד אני מסרקת במברשת רחבה ואחר עם צרה, אחד אני גוזרת ואת האחר מגדלת...
כפי שהדבר נכון ביחס לעם ישראל באופן כללי, כך גם בכל משפחה וכיתה פרטית. עלינו לתת לכל יחיד לפתח את ייחודו, אך בד בבד להראות את הדרך לכבד ולאהוב את האחר והשונה, ולראות איך דווקא הגוונים השונים יוצרים את הפסיפס השלם והיפה. יהי רצון ויתקיים בנו "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", ונגיע במהרה ליום בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד".