נפל דבר במקומותינו. גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון שבר הרבה עקרונות מושרשים של אופן החשיבה הדתי לאומי, חשף חולשות בסיסיות ברמת הכח הפוליטי והחשיבה המדינית, והניח לפתחה של המנהיגות שלנו, הרוחנית והפוליטית, הרבה שאלות קשות.
בשבועות האחרונים נראה כי הדרך הדתית לאומית מבית מדרשו של הרב קוק, זו ששלטה בפוליטיקה של הציבור שלנו מאז אמצע שנות השבעים, מגיעה לפרשת דרכים רוחנית ולפיצול מנהיגותי. מן הצד האחד ניצבים מי שמכונים ה"ממלכתיים": אנשי הר המור, הרב אבינר ואנשיהם, ומן הצד השני עומדים ה"מורדים" (יש לקרוא במלעיל, כמובן) המזוהים עם הרב שפירא, הרב מלמד והחוגים המקורבים להם. הפילוג בשלב הזה עדיין לא מוחלט, אך לאור הנעימות הצורמות המלוות את המחלוקת בין הצדדים קשה להאמין בפיוס בטווח המיידי.
על מה בעצם נאבקים כאן? דומה כי שני הצדדים מניחים הנחה יסודית אחת, ואינם חלוקים אלא על יישומה במציאות. ככולם מסכימים לתיאורה של מדינת ישראל כ"יסוד כסא השם בעולם", הוי אומר, מדינה אשר תוכנה הפנימי, ה"אידיאה" שלה (במובן האפלטוני של המלה) מזדהה עם ה"אידיאה" של העם היהודי. לא נחלקו אלא על המציאות: בעוד ה"ממלכתיים" טוענים כי אכן, על אף הקשיים, מדינת ישראל הקונקרטית עונה על הדרישה הזו, הרי שה"מורדים" חשים כי לאחר ההתנתקות (ואירועים נוספים הקשורים לאיבוד האופי היהודי של המדינה, כבג"ץ קעדאן וכו') אין המדינה ראויה עוד לאותה איצטלא, ומעתה יש לפרוש, אולי לעמוד מן הצד, ולהניח את התשתית לאותה מדינה אידיאלית שתהיה "באמת" מדינת ישראל הנכספת, יסוד כסא ה' בעולם.
שתי התפיסות, בעיני, לוקות במחלה שהוגי הדעות קוראים לה אסנציאליזם, כלומר מהותנות. שני הצדדים בוחנים את היחס למדינה דרך "משקפי עומק", משקפיים המנסים לחדור דרך המציאות הנתונה ולגלות את זרמי המעמקים, את ה"סוסיות שבסוס", את עומק המהות של המדינה. אם אותו עומק מהותי מתאים עם האידיאה של העם היהודי – מה טוב, ולא – יש להסתייג ממנה.
כדי להבין את הבעיתיות באופן חשיבה זה, כדאי להביא דוגמה ממדעי הטבע. שנים רבות, מאז ימי יוון הקדומה, העסיקו עצמם פילוסופים בשאלות כמו "מהו כובד"? "מהו חומר"? "מהי תנועה"? מפני שסברו כי עד שלא יבינו את עומק המושגים הללו לא יוכלו להשיג התקדמות בחקר הטבע. מדע הטבע המודרני הראה כי זוהי גישה מוטעית (לפחות כאשר מדובר על השגת תועלת מן החקירות). במקום לנסות להבין את עומק המושגים הדקים, עדיף לשאול איך לעבוד איתם: כאשר אנו שואלים באיזה מהירות יגיע גוף נתון לרצפה אם נשליך אותו מגובה ידוע, מתברר שנוכל להשיב (ולהפיק תועלת רבה מן התשובה) גם אם איננו יודעים את עומק מושג התנועה. המדע המודרני ויתר כמעט לגמרי על הנסיון המהותני להבין את המושגים לעומקם, ומתמקד במה שקרא פילוסוף המדע קרל פופר "נומינליזם מתודולוגי", כלומר בשאלה איך לעבוד עם הטבע, לא איך להבין את האידיאה שלו.
אופן חשיבה דומה אפשר להחיל על המדינה, ואז מגלים כי הממלכתיים מחד והמורדים מאידך מושכים בחבל שאינו קיים. אין מדינה יהודית כפי שאין מכולת בודהיסטית או אופניים קומוניסטיות. מדינה מודרנית היא גוף ביורוקרטי ופרוטקציוניסטי, ומטרתה היא הסדר היחסים בין האזרחים, שמירה מפני "איש את רעהו חיים בלעו", הגנה מפני אויבים חיצוניים וכדומה. היא לא יהודית ולא יכולה להיות יהודית, אך היא יכולה לסייע או להפריע לתהליך של תחיית ישראל בארצו. לתהליך הזה אכן ישנה משמעות דתית, ואדם דתי יכול להרגיש מחוייב לו ולאורו לשפוט את מעשי המדינה, אבל זהו אותו נומינליזם: אנו מעוניינים לגלות כיצד "לעבוד עם המדינה" לטובת האינטרסים שלנו (צבירת כח פוליטי, שינוי הסדר החברתי או מה שלא יהיה) ולא כיצד לבנות את המדינה שתתאים לאידיאה שלנו.
למען האמת, קרתה כאן תופעה די מדהימה. הלא מדינת הלאום היא המצאה שימיה כימי המהפכה הצרפתית, בערך מאתיים שנה. כיצד הפכה מהותו של היצור המחודש הזה לערך דתי עליון? איך יכולים להשתבר קולמוסים על עמקות היסוד הרוחני הגלום בה? ואם מחר יהפכו כל מדינות העולם לקנטונים בחסות האו"ם (בהנחה שבטחוננו ושאר ערכים לא נפגעים במסגרת זו) זה אמור להיות אכפת לי? אנו אמורים להעניק משמעות דתית לתמונתו של אריק שרון, ומתווכחים אם הוא ראוי לכך?
מרוב להג הרבה ויגיעת בשר, נראה כי רבים מאתנו אינם מצליחים להבהיר לעצמם מה שבעצם אומר להם ההגיון הישר והפשוט: מדינה, כל מדינה, היא מכשיר מוסדי להסדרת תהליכים פוליטיים, לא ישות רוחנית. מדינה אינה מרשעת ואינה צדיקה, למרות שהיא יכולה לשרת מטרות של צדק ומטרות של עוול. יהודי דתי לאומי הוא זה שיש לו יחס חיובי לתחיית ישראל בארצו, וככזה הוא שופט את המדינה, בין היתר, גם על תרומותיה או מחדליה ביחס לערך הזה. כאזרחי המדינה אנו מתעניינים במדיניותה הכלכלית, במדיניות המס שלה ובמצבה הצבאי, כשם שהנורווגי או הקנדי מתעניין במדינתו הוא. חשוב לנו מאד כי הגוף המתקרא מדינת ישראל יסייע לתהליך שיבת ציון, ובהחלט יכול להיות שאם נגיע למסקנה שהגוף הזה פועל נגד מטרה זו נצטרך למרוד בו ולהקים גוף חדש, אבל לא מדובר כאן בשאלה מהותנית אלא בשאלה פרקטית: עוזר או מפריע? טוב או רע?
כאשר מאמצים את אופן החשיבה הזה מתברר כי אין יותר צורך לזייף את המציאות, כמנהג ה"ממלכתיים", כדי להראות את היסודות הרוחניים המופלאים הגלומים בחברת הכנסת ענבל גבריאלי, כשם שאין להסיק מכך ששרי הממשלה אוכלים חזיר את הצורך להניף את נס המרד. במקום לערום תלי תלים של ציטטות מן הרב קוק על מנת "לפסוק" מהי מהותה הפנימית של המדינה האידיאלית, חשבו אם יש אלטרנטיבה פרקטית שתועיל יותר לקיום העם היהודי בארצו. כאשר משתחררים מן הערפל המושגי המרכזניקי, העולם אולי לא נראה יותר טוב, אבל הראות נעשית יותר בהירה.
|
