"אותו אדם שמוכן למרוט את שערות הזקן מה"דוס" הראשון שהוא יפגוש אחרי שהוא קרא כתבה בעיתון על "רבנות פלונית שלא הסכימה להשיא את הקצין המצטיין עם חברתו הבלונדינית בגלל שהיא לא יהודיה" יעדיף פחות משעה מאוחר יותר לסגור עם הגבאי בבית הכנסת המקומי לבר-מצוה של הבן שלו ולא לרעות בשדות שזרים גם לו. הגיוני? קשה לומר..."
בני דה לה פואנטה מנסה להבין מדוע החילוני הממוצע בישראל יעדיף לפנות למערכת האורתודוקסית מאזר לזו הרפורמית.
.......................
- כ-70% מהישראלים אוכלים רק כשר. - כ-95% מציינים את ליל הסדר ואת חנוכה. - כ-70% מציינים את יום-כיפור. - אחוזים גבוהים מאד מתחתנים בחתונה יהודית דתית מתוך בחירה.
נתונים אלו, המופיעים מדי פעם בכלי התקשורת בארץ, מצביעים על כך שיש ציבור גדול מאד המגדיר את עצמו כלא דתי ואעפ"כ בזמנים מיוחדים הוא בוחרים לקיים אי אילו טקסים ומנהגים דתיים בדביקות רבה. ציניקנים רבים הן דתיים והן חילונים מפטירים כנגדם שאלות מהסגנון: - "אם אתה חושב שלצום ביום כיפור זה חשוב בגלל שיש אלוקים, אז גם יש אלוקים במוצאי יום כיפור". - "אתה לא קולט שבחנוכה חוגגים את זה שהמכבים הרגו אנשים חילונים כמוך?" במאמר זה אין בכוונתי להתייחס לפשר התופעה הזאת ולענות לשאלות הללו בצורה ישירה, אלא ברצוני להתייחס לתופעה שלדעתי היא הרבה יותר מעניינת.
יהודי המבקר בחו"ל ובמיוחד בארה"ב ופוגש ברחוב בית כנסת צריך לשאול את עצמו, בטרם יכנס פנימה, לאיזה זרם שייך בית הכנסת: אורתודוכסי, קונסרבטיבי, רפורמי, קונפרמיסטי ועוד כהנה וכהנה כתות וכתי כתות. לעומת זאת בארץ על מנת למצוא בית תפילה שאיננו אורטודוכסי מוחלט צריך ממש לחפש קשה וגם אז באיזורים מסויימים בארץ לא בטוח שימצא. והשאלה מתבקשת, ממה נובע ההבדל הזה בין חו"ל לארץ? השאלה מתחדדת יותר כאשר מעיינים בנתונים שהבאנו בראשית דברינו על כך שחלק גדול ואולי אפילו רב הציבור המתקרא חילוני בארץ מנהל אורח חיים שהוא בדיוק מה שהקונסרבטיבים והרפורמים מטיפים לו, אז למה ההצלחה שלהם כל כך נמוכה בארץ?
ברור שההצלחה של התנועות האלה בחו"ל נובעת מהצורך של היהודי בגלות להרגיש איזה שהוא קשר לקהילה יהודית, והוא מעדיף שזה יהיה קהילה עם כמה שיותר זכויות וכמה שפחות חובות. לכן נוח לו להתחבר דוקא לקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. [בצער רב יש להוסיף כאן שהרבה קהילות אורתודוקסיות בארה"ב נתקלות באותם דרישות מצד חלק ניכר מחבריהן וחושבות שאם רק ינמיכו מעט את המחיצה או יתירו לנשים להשתתף יותר במהלך התפילה זה יפתור את המצוקות, במקום לקבל כל יהודי באשר הוא ולקרב מתוך חום ואהבה מבלי לפגוע במסורת שקיבלנו מאבותינו]. לעומת זאת, בארץ אין הרגשה של מחויבות להשתייך לאיזושהי קהילה ולכן החילוני הממוצע לא מרגיש צורך לשייך את עצמו לקהילה ספציפית.
העולה מהנקודה הראשונה שאנו מעלים הוא שאם אכן החילונים בארץ היו צריכים להגדיר את עצמם בתוך קהילה דתית ספציפית, אכן הם היו בוחרים בקהילה שבה אין מחויבות אישית על חבריה לנהל אורח חיים מסויים. מצד שני, כאשר החילוני בארץ צריך לבחור קהילה או רב לצורך שמחה, חג או להבדיל – אבילות, ברוב המקרים אפילו לא יעלה בדעתו להתקשר לרבנית הקונסרבטיבית בעיר שלו גם אם הוא שומע את הפרסומת שלהם ברדיו ומאד מוצא חן בעיניו הג'ינגל. הסיבה לכך לדעתי הוא המשפט האלמותי הבא: "אם אנחנו כבר עושים טקס דתי אז אנחנו רוצים שזה יהיה כמו שצריך, עם הבדיחות הגרועות של הרב והכל". משמעות הדברים הוא שאותו אדם שמוכן למרוט את שערות הזקן מה"דוס" הראשון שהוא יפגוש אחרי שהוא קרא כתבה בעיתון על "רבנות פלונית שלא הסכימה להשיא את הקצין המצטיין עם חברתו הבלונדינית בגלל שהיא לא יהודיה" יעדיף פחות משעה מאוחר יותר לסגור עם הגבאי בבית הכנסת המקומי לבר-מצוה של הבן שלו ולא לרעות בשדות שזרים גם לו. הגיוני? קשה לומר...
ואולי דוקא יש הגיון. במשפט "אם אנחנו כבר עושים...", טמון סוד. הסוד הוא שגם האדם החילוני (ודברינו כאן נכונים גם אליבא דמתקרים "דתי לייט"), רוצה להרגיש שהוא חלק ממערכת חוקים (דתיים) מחייבת (!!!). אבל שלא תבינו לא נכון, זה שהוא רוצה להרגיש חלק, איננו אומר שהוא רוצה להרגיש מחויב לאותו מערכת. ההיפך הוא הנכון, הוא רוצה להרגיש שהוא לא מחויב למערכת ושהוא יכול לעשות "מה בראש שלו". במילים יותר (או פחות) פשוטות: החילוני בארץ רוצה להיות לא מחויב למערכת מחייבת. המערכת המחייבת בכוחה להניח לפניו כיווני חשיבה ועשייה דתיים ברורים ללא גמגומים ובזמנים בהם האדם החילוני מחפש כיוונים כאלה מסיבות השמורות עימו (חינוך יהודי לילדים, התרוממות רוחנית פתאומית, שמחה או אבלות) הוא מיד נקשר לעולם הדתי המסורתי ולא למתחריו שאף פעם לא הבינו למה הם לא מצליחים לתקוע יתד אמיתי בארץ.
למה כל זה חשוב לנו לדעת? בשם הרב ישראלי זצ"ל מסבירים את דברי חז"ל ש"העובר אחורי בית הכנסת, אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא", שכיום בארץ ישנם המוני בית ישראל העומדים אחורי בית הכנסת (וחלקם אף עם אחוריהם לבית הכנסת). חז"ל מלמדים אותנו שאם הקול היוצא מבית הכנסת הוא קול ברור ואמיתי אזי יוצא - הדברים יתקבלו. אך אם הקול היוצא הוא קול חלש ולא ברור אז לא יצא. האתגר עבורינו הוא לא פשוט. פעמים שאנו חושבים שאם רק נבוא לקראת אדם מסויים בפרט כזה או אחר הדברים יתקבלו אצלו יותר טוב. אך יש בזה סכנה שדוקא הנכונות לוותר על העקרונות יביא להרחקתו עוד יותר.
