"בנק כבוד... איך לא חשבנו על זה קודם? אין פקוח, אין בקורת, אין רשום. הפקיד מקבל ממך את הכסף, מקפל אותו יפה ומניחו בקפידה בכיסו, אבל הוא כל כך ישר שאין שום חשש, וברור כי בסוף היום יופקד הסכום לחשבונך. קדימה! מי מפקיד כסף בבנק הכבוד, הבנק של האנשים הישרים? מי ראשון?" - נדב מנסה ליישם את מתודת מבחן הכבוד בתחומים אחרים בחיים ולא כ"כ מצליח.
.......................
לרגל פציחת שנת הלמודים הבאה על ילדינו לטובה (כלומר, זו דעתנו, ההורים...) נזכרתי בנושא המטריד אותי מזמן. העניין בכללו אמנם פעוט, אבל לעניות דעתי הוא מבטא משהו עמוק.
מבחני כבוד. שמעתם על זה? במוסדות החינוך שלנו זה מקובל מאד. המורה מחלק את המבחן לתלמידיו (והמורה לתלמידותיה, כמובן) ויוצא מן הכיתה. מי מפקח על הגינות הבחינה, על כך שהתלמידים לא יעתיקו זה מזה או יביאו חומר לימודים לבחינה? אף אחד. התלמידים ההגונים אמורים לפקח על עצמם – בעצמם.
האקט המגוחך הזה נחשב במוסדות החינוך שלנו לשיא השיאים של החינוך ליושרה ולהגינות. במקום לשחק בשוטרים וגנבים, להעביר פתקים מאחרי הגב וכולי מוסרים את עניין היושר לפיקוחו של בעל העניין. אם אכן נשמר היושר בבחינה והתלמידים אינם מעתיקים, יוצא המחנך בהרגשה נפלאה, כמי שגידל חתולים שאפשר לתת להם לשמור על השמנת.
נו, מה רע במתודה החינוכית המופלאה הזו? כדי להמחיש את הדברים הבה נשליך את הרעיון לנושאים אחרים. בנק כבוד, לדוגמה. איך לא חשבנו על זה קודם? אין פקוח, אין בקורת, אין רשום. הפקיד מקבל ממך את הכסף, מקפל אותו יפה ומניחו בקפידה בכיסו, אבל הוא כל כך ישר שאין שום חשש, וברור כי בסוף היום יופקד הסכום לחשבונך. קדימה! מי מפקיד כסף בבנק הכבוד, הבנק של האנשים הישרים? מי ראשון? מוזר, לא? אף אחד לא קם. איש מאתנו לא מוכן לשים לירה בבנק של אנשי היושר והצדק.
אהה. כאן אנו מתחילים להבין משהו. יש רמה אישית של יושר שאדם פלוני או אלמוני יכול להגיע אליה, אבל יושר אינו תחליף למנהל תקין. אין חברה שרמתה המוסרית גבוהה מספיק כך שתוכל לפתוח בה בנק שבו לא יהיה פקיד אחד, או מנהל אחד, שמוכן למעול בממונם של אחרים. לכן בחברה שלנו ויתרנו על הניסיון, העקר למרבית הצער, להעלות את רמתם האישית של האזרחים כך שלא נצטרך ביקורת או משטרה. חוק המספרים הגדולים אומר שזה לא יקרה. מה שנשאר הוא עקרונות המנהל התקין: הנהלת חשבונות, מבקר כרטיסים, מבקר מדינה, משגיחות בבחינה. לא נעים, אבל גלגלי החברה שלנו לא נעים מכוח תכונותינו הנפלאות המאפשרות לנו לחיות זה עם זה, אלא מכוחן של מסגרות ביורוקרטיות, כופות, ולפעמים גם מרגיזות ומסורבלות: משטרה, בתי משפט, בתי כלא. העיקרון שנתנו לנו חז"ל "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" נכון גם היום, ומתגלה ברגע בו מוסדות הכפייה מפסיקים לתפקד, כפי שאירע רק לפני שבועיים בניו אורלינס.
מבחני כבוד הם סוג של חינוך. חינוך לחוסר מנהל תקין. חינוך לחברה שבה עסקאות נסגרות בעל פה וסכומי כסף מועברים דרך הוראות הכתובות בגפרור שרוף על ניר שנחתך מקופסת סיגריות. יש הרבה מקום לחנך אנשים ליושר ולטוב, אבל זה צריך להיעשות בתוך המסגרת הכללית, זו היודעת שתמיד יהיו כאלו שחינוכם ייכשל, זו המסוגלת להבטיח כי גם האנשים הרעים יירתעו מלהפעיל את כוחם. לא זו הדרך בה ייעשו ילדינו לאנשים טובים יותר, שכן האדם הוא חייה חברתית, ואנשים טובים זקוקים לחברה בריאה.
