"השיחה היתה מדהימה,נכון?" שאלה קרן את חברתה בשעה שניגבה את דמעותיה מפניה.
"כן,איזה סיפורים הוא עבר בחיים שלו ,לא להאמין" השיבה חברתה ושלפה את הטישו האחרון שנשאר בחבילה.
"לא הפסקתי לבכות,רק תזכירי לי איך זה היה קשור להצבת גבולות לחניך.."
"זה היה נושא השיחה?"
"צודקת ,זה באמת לא משנה.איזה בחור מדהים.."
שילבו שתיהן ידיים ויצאו מאולם הכנסים בנתניה, שם שהו בשבוע האחרון בסמנריון הכשרה לקראת השירות הלאומי שלהן.
כשקרן נסעה לפני כשבוע ,היא לא תארה לעצמה שהיא עתידה לעבור חוויה כזו.היא אמנם זכרה היטב את הסמנריונים מהתיכון שלה ועד כמה הם השפיעו עליה.בעיקר זכרה את ברוך המדריך שדיברה איתו בשבת, עד שתיים לפנות בוקר,על כמה שקשרים בין בנים לבנות זה דבר הרסני ואי אפשר לדעת מה באמת הם רוצים,היא זכרה איך הוא היה נותן יחס אישי לכל בת,איך הוא היה מסתכל עמוק בתוך העיניים שלהן בעיניים הירוקות המשגעות שלו...
היא כל כך שמחה כשהוא ענה למכתב שלה בו שאלה אותו על הסבל בעולם,הוא כתב "קרש היקרה",איזה כינויי חיבה הוא המציא...יש מדריכים שבאמת משפיעים עליך!
אבל קרן ממש לא ציפתה למשהו כזה מסמנריון מעיק שרק ניסתה להתחמק ממנו, ובכל זאת הנה שוב היא מוצאת את עצמה בשיחות עם בחורים מלאי תוכן שמצליחים לרגש אותה עד דמעות.
כבר ביום הראשון לסמנריון הופתעה כשהרכז עלה לדבר,בהתחלה הוא רק עמד ושתק ,במשך כמה דקות הוא הסתכל לכל אחת בעיניים במבט נוקב,ורק אז התחיל לדבר בקול רם (כמעט בצעקה,זה היה מצמרר), הוא סיפר על השירות הצבאי שלו ועל הקרבות בהן הוא השתתף, שם איבד את חבריו הטובים ביותר, הוא סיפר על איברים פזורים שראה בשטח,דם ניגר והרבה עשן ואש של מלחמה... היה קשה לקרן לשמוע את זה, אבל חשוב מאוד כי עכשיו היא הבינה שליחות אמיתית מה היא.
הרכז אמר שבכלל לא רצה לדבר על כל זה רק שממש התעקשו איתו ורק בגלל זה הוא הסכים, זה גם היה מעורר הערצה בעיניה.
ביום השני נכנס המדריך התורני ודיבר על חשיבות הצניעות,הוא סיפר על מארבים בלבנון ,שם הם היו שוכבים שעות בלי לזוז ,בלי לאכול,בלי לשתות,רק כי הם ידעו שעכשיו הם שומרים על עמ"י,הוא גם סיפר על פקידת הת"ש שלהם שהיתה מתלבשת חשוף מאוד. ההקשר היה ברור לה לגמרי,הוא ודאי מתכוון לזה שאם לא מתלבשים צנוע יכולים לקרות דברים רעים לעמ"י,היא שמחה שדווקא בן מאיר את עיניה בנושא הצניעות.
אח"כ ביום השלישי הביאו לסמנריון מרצה אורח (מידי פעם קרן ראתה בסמנריון בנים שלובשים חצאיות ורק כשהתקרבה הבינה שאלו בנות, "מדריכות" כינו אותן,"מעניין מה הן עושות פה?הרי בצבא הן לא היו.." ), המרצה סיפר שבמשך שלוש השנים האחרונות הוא היה מפקד בגולני (קרן שמעה אח"כ שהוא רס"פ ,היא לא בדיוק ידעה מה זה אבל זה נשמע לה חשוב מאוד),היא שמחה כ"כ כשהוא סיפר על הפעילויות המבצעיות שלהם,סופסוף להכיר את עולם הצבא מקרוב,היא בסה"כ הולכת להיות מדריכה במשפחתון לילדים בסיכון אבל הוא-מפקד!! (ועוד עם עיניים כחולות).המפקד ,שהעדיף שיקראו לו ש', סיפר להם,רק אחרי שלחצו עליו מאוד מאוד, על נגמ"שים שרופים ומזל"טים מרוסקים ושוב איברים מתגלגלים בשטח,ודם המון דם.. קרן הרגישה בחילה שעולה בה ,אבל היא היתה בחורה רצינית והכשרה זו הכשרה,איך אפשר להיות מדריכה במשפחתון בלי ללמוד על מארבים? וחו"מ מה זו שיחה קשה אחת מול מאות לילות בלי שינה בלבנון?!?.
בשבת רצו לרכך את האווירה ,רכז המדריכים התורניים דיבר על חשיבות הנתינה, הוא סיפר סיפור מרגש על בחורה צעירה שיצא לו להציל (מסכן,ראו עליו שהוא נבוך מלדבר על זה,פשוט התעקשו והוא הסכים), זו היתה בחורה בלי ידיים שהיו לה בעיות בדרכי הנשימה ולכן היה צריך לשאוב לה נוזלים מהגוף, כולם התייאשו ממנה ורק הוא נשאר לעזור לה ,הוא הרגיש ממש כמו שאומרים "כל המציל נפש אחת..". הוא תיאר לקרן וחברותיה ,שישבו והתבוננו בו בעיניים מלאות הערצה , על צבעי הנוזלים שיצאו מגוף הנערה, ועל הקולות המפחידים שהיתה משמיעה ועל הקשר שהצליח רק הוא ליצור איתה למרות שלא יכלה לעשות שום דבר מלבד לחרחר..בקטעים מסויימים בשיחה קרן כבר לא יכלה לשמוע וכיסתה את אוזניה ,אבל בסוף הרגישה גאוה גדולה שיש לנו כאלה בחורים צדיקים ואמיצים ,רק חבל שהם לא מספרים יותר על מה שהם עושים,היינו יכולים ללמוד מהם כ"כ הרבה.
|
