החטאה חטא ודיוק בעבודה חינוכית

א. הדברים הבאים יוצאים מנקודת המוצא הבסיסית, והיא: הכלי המקצועי העיקרי והאיכותי של איש החינוך, כאיש מקצוע, הוא – עצם אישיותו ומנגד, השימוש באישיות ככלי מקצועי הינו סוג של סתירה אישיותית בכל מיני רמות.

התבוננות בייעודי שימוש בכלים מקצועיים מגלה מדוע השימוש באישיות ככלי מקצועי יכולה להיות "מסוכנת" עבור המשתמש, ואף "לא מקצועית" מבחינת ה"מקצוע", שלושה מתוך ייעודי השימוש בכלי מקצועי, על ידי בעל מקצוע, במקום העבודה ב"ידיים חשופות" (פיזיות, או במובנן המופשט – מפגש ישיר בין האישיות למקצוע) הם:

• הגנה על איש המקצוע

• דיוק

• עוצמה

כאשר יהיה איש מקצוע שישתמש באישיותו ככלי מקצועי, מטבע הדברים הוא "מפסיד" את הייעודים המוזכרים לעיל, ובמקביל (ובהתאמה) ייאלץ להתמודד עם:

• פגיעות אישית

• חוסר דיוק, החטאה, ולכן חטא

• חולשה

בהמשך הדברים נתמקד,על גבי התחום החינוכי כתחום מקצועי, בייעוד השני, והוא הדיוק, ובעקבות השימוש באישיות ככלי מקצועי עיקרי, בהתמודדות עם חוסר הדיוק, ההחטאה והחטא, הנובעים משימוש באישיות ככלי מקצועי עיקרי, במקום בכלים "אובייקטיביים" יותר.

ב. נושא הדיוק מול החשש הגדול מהחטאה בעבודה החינוכית, משפיע ישירות על שאלת השימוש או אי השימוש באישיות ככלי מקצועי עיקרי, ונעוץ במהות השימוש או אי השימוש באישיות ככלי מקצועי.

בקריאת הדברים הבאים, על הקורא להיות כנה בעיקר עם עצמו, ראשית כיון שמדובר בדברים הנתונים לפרשנות אישית, תלויים מאוד בתרבות מקומית, בהבדלים בין גברים ונשים, ובנוסף, על הקורא לשאול את עצמו, היכן הוא נמצא ביחס לאותם דברים.

הרגשתי האישית היא, שעצם העיסוק בשאלת האישיות של איש החינוך, אינו מקובל, ולאו דווקא מתוך חוזק או ביטחון אישי, כמו מהזנחת שגרת החיים המאובקת, היודעת לגנוז צרות...

איני מדבר כאן על אמירות מוחלטות, כמו על עצם ההסכמה להתייחס לנושא השימוש באישיות, כראוי וכאפשרי לדיון. האישיות נתפסת כגורם בעייתי, מסוכן, ולעיתים אף טמא (על כך יורחב בהמשך).

דווקא בגלל מסובכותם של הדברים, ושל הסובייקטיביות הכמעט מוחלטת שלהם, מחד- כמעט בלתי אפשרי לעסוק בהם, ומאידך- כל כך חשוב לנסות לסלול בהם דרכים.

לאחר הקדמה זו, ניתן להמשיך למה שדברים אמורים בו...

ג. דברים אמורים בדרך הצגת האדם את עצמו, בשלב ראשון, כלפי הסביבה.

כדי להתגבר על כל הגורמים הסביבתיים והתרבותיים למיניהם, נבודד את השאלה הבאה: כמה "אישיות" באה לידי ביטוי במפגש, וכמה "הבנייה חיצונית" של האדם?.

מספר אסוציאציות להמחשה ראשונית (מתחום העבודה החינוכי, אך ניתן לתרגמן לכל תחום):

• נניח שלאיש חינוך מכובד היה "בוקר נוראי", והוא מגיע בבוקר לבית הספר ופוגש קולגה אחר, שיחסיו עימו תקינים, או תלמיד על השביל.

ידמיין הקורא את המפגש בין שני בני האדם, על פי השאלה: האם בכלל תבוא לידי ביטוי עובדת ה"בוקר הנוראי" של אותו איש חינוך במפגש האנושי, ואם כן, כיצד?

או בתרגום לשאלה הספציפית: כמה "אישיות" באה לידי ביטוי במפגש, וכמה "הבנייה חיצונית" של האדם?

• נניח שיש שני אנשי חינוך שיש ביניהם מתח אישי בעקבות סכסוך, (קורה אחת לשבעים שנה...) ועליהם להפגש יום יום במקום העבודה, ואף לשתף פעולה במהלך השגרה.

ושוב, ידמיין הקורא את המפגש בין שני הקולגות, על פי השאלה: האם בכלל יבוא לידי ביטוי המתח האישי במפגש בין הקולגות?

או בתרגום לשאלה הספציפית: כמה "אישיות" באה לידי ביטוי במפגש, וכמה "הבנייה חיצונית" של האדם?

• נניח שאיש חינוך מכובד פוסע במקום עבודתו ומחליק על קליפת בננה...

כעת על הקורא להמשיך בדמיונו את הסיטואציה שיכולה להתפרט להמשכים רבים, האם מישהו ראה, או לא? האם מי שראה הם רק קולגות, או גם תלמידים?

ושוב, שאלת המפתח היא, כמה "אישיות" באה לידי ביטוי באותה סיטואציה, וכמה "הבנייה חיצונית" של איש החינוך?

• אסוציאציה נוספת וכללית יותר, היא בחינת הופעתו של איש החינוך מול תלמידיו. ושוב, על הקורא לדמיין את הסיטואציה בדמיונו, ולשאול את שאלת המפתח, כמה "אישיות" באה לידי ביטוי באותו מפגש עם תלמידים, וכמה "הבנייה חיצונית" של איש החינוך?

ד. האסוציאציות היו להמחשה בלבד, אך על עצם הצגתן ניתן לומר שתי אמירות בסיסיות:

ראשית, הנחת המוצא היא, ששימוש באישיות אינו שלילי בהכרח.

שנית, בשאלת השימוש ב"אישיות", מול שימוש ב"הבנייה חיצונית", ישנו רצף, בעל שני קצוות, אשר שניהם אינם נחשבים ראויים- קצה הצביעות מול קצה ה"בהמיות" האישיותית.

הצביעות, היא שימוש עיקרי בנימוסים, בהבעות פנים ובמחוות, היכולים להיות חיוביים מאוד בפני עצמם, אך בעייתם העיקרית היא – שהם לא אמיתיים.

הבהמיות האישיותית, היא "הקאת" האישיות החוצה, ללא פילטרים, לכאורה זו כנות מקסימלית ומזוקקת, אך מצב כזה יכול לחולל חורבן בסביבתו, ובנוסף, הוא כנות של רבדים מסויימים באישיות, פעמים רבות רבדים נמוכים, המשרתים תכונות שליליות דווקא.

לעיתים, בעת קריסה נפשית, או בעת סיטואציה ייחודית זמנית (הגברים שבינינו ידמיינו חיילי מילואים רבים, מרגע שהמדים עלו על גופם...) הבהמיות האישיותית פורצת החוצה ברמה כזו או אחרת, בדרך כלל מצב זה נחשב לא רצוי, או יוצא דופן.

אותו איש חינוך בעל בוקר נוראי, פעמים רבות יעדיף לשמור את הבוקר הנורא שלו אצלו, מסיבות שונות, וטובות, והוא לא ירגיש עם זה בעיה מהותית.

גם שני הקולגות שנמצאים במתח אישי, יעדיפו לשמור על המצב הקיים ולא לגרום לפיצוץ.

אכן, כל מקרה לגופו, ולדרך הפעולה הנכונה לו, על הרצף שבין הצביעות לבין הבהמיות האישיותית.

ה. כעת נעלה כמה נקודות המתייחסות לרצף זה. הנקודות הן פחות "טענות" ויותר "נקודות למחשבה" מהן הקורא ילקט תובנות עצמיות, ומהן נתקדם הלאה בהמשך:

1. ברצף זה, ישנה נטיה, לפחות בחברה המערבית, לשאוף לקצה שבכיוון הצביעות, ולהשתמש הרבה ב"הבנייה חיצונית", גם אם ניתנת לו הצדקה רבה.

2. הקצה הקרוב לצביעות הינו נוח יותר, כיוון שהאדם הפועל קרוב אליו יהיה יחסית מוגן.

3. גם אם אדם פעמים רבות ימצא את עצמו מרבה להשתמש ב"הבנייה חיצונית", בנימוסים, בהבעות פנים ובמחוות, ואף להיות שלם עם כך במקרים רבים, עליו לשים לב לתוצאות של השימוש הרב ב"הבנייה החיצונית".

תוצאה יסודית של שימוש רב ב"הבנייה חיצונית", גם אם הוא מוצדק לחלוטין, מתוך המיקום בו מתמקמת האישיות, הוא יצירת פער אמיתי בין אישיות האדם, לסביבתו. מדובר במין שכבת זכוכית דקה, אך עמידה.

שימוש גובר ב"הבנייה " יוצר מצב, בו שימוש באישיות נחשב מצב יוצא דופן, וידרוש מאמץ וכוחות מיוחדים, עקב השימוש הגובר ב"הבנייה החיצונית". בשפה ישנם ביטויים המתארים ייחודיות מצב זה ("דיבור נקי", "דיבור ללא מסיכות", "אם נדבר בגילוי לב", "דוגרי" ועוד...) המתארים בעצם מצב יוצא דופן.

4. כמו שהוזכר לעיל, מעבר בין הקצוות מלווה לעיתים רבות ב"פיצוץ" ו"שבירת הכלים". פעמים רבות הכנות הגדולה ביותר פורצת מתוך מריבה מתלקחת, במפגשים אנושיים רבים, ובכללם מפגשי חינוך.

5. שימוש גובר ב"הבנייה אישית" אינו תמיד תוצאה של בחירה מודעת, כמו השתלבות בתרבות ובמוסכמות קיימים, תוצאה של חינוך קודם (גם חינוכו של המחנך, שהוא חלק משרשרת תרבותית), ואף של איומים חיצוניים, או של הרגשה שלא ניתן להתקדם בדרך אחרת.

6. שימוש גובר ב"הבנייה חיצונית", הוא עצמו מסר יסודי. המסר הוא: "הדרך הנכונה היא, שימוש גובר ב"הבנייה חיצונית"".

ביטוי נוסף של מסר זה הוא: "האישיות הינה מסוכנת, נמוכה, ואולי אף טמאה".

לא משנה מה יהיה התוכן אותו ימסור איש החינוך המשתמש שימוש גובר ב"הבנייה חיצונית", המדיה, קרי הדרך והאופן בהם הוא מוסר מסר זה, הם מסר משמעותי לא פחות, ויש שיגידו שזהו המסר העיקרי שהתלמיד קולט.

גם שימוש גובר באישיות הינו מסר יסודי, באותו אופן.

7. ובסוג של סתירה (או השלמה) לסעיף 6, גם בשימוש גובר ב"הבנייה חיצונית", למרות שיש ניסיון לנטרל אותה, האישיות הפנימית תבוא בכל זאת לידי ביטוי, אך על ידי "בריחה" של תכנים, התנהגות, ושידור של מקומה.

חדי עין יוכלו להבחין גם במסר אותו משדרת האישיות, מסר אותו ה"הבנייה החיצונית" מנסה להצניע.

תלמידים הם מומחים לקליטת המסר הגולמי אותו משדרת האישיות למרות הכל, אך לא תמיד יודעים לפענח אותו בבירור.

ואם נתמקד בעיניים, אמרה רווחת טוענת שהעיניים אינן משקרות. לא לחנם בספרות, מיוחד מקום של כבוד לתיאור מבט העיניים...

8. אחת הסיבות העיקריות והמוצדקות לשימוש ב"הבנייה חיצונית", היא האדם (או בני האדם) העומד מנגד, קרי ה"אחר".

החל מהחשש התמידי שהאחר לא יבין לעומק את המסר, והמשך בסכנה שהאחר ידחה את המסר, או ייפגע ממנו. והרי ידוע שמשנים מפני השלום...

ו. ומה הלאה?

חשש ההחטאה, חוסר ההבנה והדחייה מצד האחר, קיים ואמיתי.

כעת, כהמשך לנקודות שעלו, נתבונן במושגים "החטאה" ו"חטא".

החטאה היא רצון לקלוע, ניסיון לקלוע, אך התוצאה היא החטאה.

דוגמה מוחשית היא כל עולם הכדורסל...

הדגש החשוב הוא, שמדובר בניסיון לעשות טוב, שהוביל לתוצאה שאינה טובה.

פעמים רבות חבר ינסה לומר לחברו אמירה טובה, והחבר ייפגע, או יפגע בתגובתו החוזרת.

הורים בעיקר מנסים לפעול טוב, ועדיין יש צורך עתידי בהשבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.

אנשי חינוך מייעדים את עצמם להובלת תלמידים, ולעתים רבות הם מתוסכלים, עמוסים, ומבולבלים.

אולי ניתן להכליל ולומר, שניסיון לדיבור, עובר קודם כל דרך החטאה. ואם הוא כבר קולע, פעמים רבות הוא פוגע...

גם "חטא", בניגוד ל"עוון" ו"פשע", הוא מצב של ניסיון לעשות טוב, שתוצאתו אינה טובה, ולכן יש לו מעמד מיוחד.

החשש הגדול להחטיא, ולחטוא, גורם פעמים רבות לאנשי חינוך כמעט לא לנסות לקלוע, (בעיה שקיימת באופן רחב בתחום הכדורסל. פעמים רבות העבודה העיקרית של המאמן עם השחקן היא לפתח ביטחון בקליעה, גם תוך כדי החטאות), ולהחזיק את ה"כדור" אצלם ביד.

אם נתייחס לנקודות שעלו בסעיף הקודם, החשש להחטיא ולחטוא מבחינת השימוש באישיות, גורם לעיתים קרובות להתכנסות לקצה של ה"הבנייה החיצונית" כיוון ששם יש ביטחון ואין החטאות.

ה"פער האמיתי" שנוצר, בעקבות מצב (מוצדק) של שימוש גובר ב"הבנייה החיצונית" ובעצם בחוסר החטאות, הוא מצב בו איש החינוך מרגיש כי אין לו את "רגש הקליעה", כמו שחקן שלא עשה חימום לפני המשחק. אכן במצב כזה, כל קליעה נחשבת לאירוע מכביד ומפחיד.

ז. ואולי גם כאן, יש לקבל את ההחטאה והחטא כחלק מתהליך ההתקדמות.

הביטוי "חטא" ידוע בהקשר שלילי מאוד, אך זו אינה משמעותו המקורית. משמעותו המקורית היא פעולה בעלת כיוון חיובי, שתוצאתה נכשלה. ולכן ההחטאה היא חלק יסודי מהפעולה.

אמירה רווחת היא: "מי שלא עושה, לא טועה".

הדברים הבאים של הראי"ה קוק כל כך ברורים, עד שרבים פשוט לא מצליחים ליישמם בפועל:

וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי- חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול.

החשש העצום מההחטאה ומהחטא, גורם לחטא היותר גדול, והוא - לא להכנס בעצם למשחק, או לענייננו, "ביטול עצם טבעיותם של החיים" הוא התמקמות לא נכונה (כל אדם ביחס לאיזון הראוי לו באמת) בין שימוש באישיות, לבין שימוש ב"הבנייה חיצונית", במקצוע החינוך.

סתירה זו, בין מהות מקצוע החינוך, כמפגש אישי, לבין החשש מהחטאה ומחטא, הוא מלכודת מובנית שאם נקלעים אליה באמת, היא בבחינת בור בלי תחתית.

ח. צעד ראשון ביציאה מבור זה (גם אם נאמר לפני רגע שהוא בור בלי תחתית...) הוא להתבונן למעלה, אל פתח הבור, שנמצא אי שם.

הכוונה היא, לקבל את העובדה כי שימוש באישיות הוא הדרך הנכונה, והטובה, ואף לקבל את האישיות כמהות חיובית בבסיסה, ובטוח לא כמהות טמאה.

צעד שני למעלה, הוא לקבל את העובדה כי דרך זו של שימוש באישיות בעבודה החינוכית רצופה בהחטאות, בשתי רמות.

הרמה הראשונה, היא רמת ההיכרות העצמית עם האישיות היוצאת החוצה, ונפגשת עם האחר. על אדם הרוצה להביא את אישיותו לידי ביטוי, להכיר את מה ש"יוצא" ממנו, בעיקר בתגובותיו הרגשיות, כגון כעס, שמחה, תסכול, התלהבות, ואף את תגובת הסביבה לכך, קרי כיצד תופסים האחרים את אישיותו הבסיסית.

גם אדם שמשתמש באישיותו, זקוק ל"עיבוד" האישיות שיוצאת החוצה, אך עיבוד זה אינו בבחינת נימוסים המנותקים מהמתרחש באישיות פנימה, אלא באמת עיבוד של האישיות.

במשל ההחטאה והקליעה, זהו "פיתוח סגנון משחק" אישיותי, אמיתי.

הרמה השניה, היא רמת השגרה. גם אם אדם מכיר את דרך הביטוי של אישיותיו, ואף מכיר את תגובת הסביבה, עדיין, בכל מפגש יש צורך בערנות, על מנת לקלוע כמה שיותר, אך חשוב מכך, יש צורך במודעות, להחטאות, ולתיקונן בהמשך, ואולי המשאב הגדול ביותר של איש חינוך המשתמש באישיותו הוא – המפגשים הבאים לתיקון והעמקה.

ט. לסיכום הדברים, נאמר, שאולי עיקר המסר של מאמר זה, הוא שיש לסלול נתיבים בשימוש באישיות, דווקא בשל החרדה מההחטאה, ומהחטא.

יש לגאול את האישיות מהתווית ה"דמונית" שלעיתים קרובות מוצמדת אליה, וזאת על ידי התנהגות אנושית חיה, כנה ודינאמית, והכי חשוב, מתוך כיוון טוב, קרי כוונה טובה.

מהתבוננות ימינה ושמאלה, אנשים שעושים זאת זוכים בדרך כלל להערכה, ואף לשיתוף פעולה, גם מצד הקולגות, ואף מצד התלמידים.

בנוסף, נאמר שבמהותו, חטא אינו שלילי, כיוון שהוא מעיד על ניסיון טוב.

חוסר הדיוק בעבודה חינוכית הוא חלק מעבודה חינוכית אישיותית, וניתן להתקדם בו, לפתח דיוק אישיותי, עם עבודה שגרתית שאינה מסתיימת, אך אינה חייבת להיות מתישה, ואולי אף מעוררת, ומחדשת את השגרה.

כאמירת סיכום, נאמר, שהתלמידים אינם מצפים ל"מכונות" שתעבודנה מולם, ואף ניתן לומר יותר מכך, הרבה יותר מכך.

התלמידים אף יקבלו ויצפו שיטעו איתם, ואף שיהיה חוסר דיוק.

הם ישמחו לראות את המחנך שהחליק על בננה, מצליח לפרוץ בצחוק על עצמו, עם עצמו, ואיתם.

ואם הם יזכו לראות כיצד מודים בחוסר דיוק, ואף מתקדמים מחוסר דיוק, קדימה, ניתן לומר שהם למדו באמת לימוד, כיוון שגם הם בעיקר יתמודדו בחייהם עם... חוסר דיוק.

זכה מחנך המצליח לקלוע אבן לבאר, ואף לשמוע את המים.