מחאת הדיור- מחאה פוליטית עם פתרון

פרק א': מבוא
1. מחאת הדיור ניזומה ע"י השמאל, זה אני יודע לא מהקריאות שיצאו מההפגנה במוצ"ש.
לפני מספר חודשים, התקיימה הפגנה ברחבה שליד מוזיאון ת"א בגין העלאת מחיר הדלק, נכחתי בה וראיתי מי המארגנים ולאן הן מובילים; ראיתי את יואל מרשק האחראי על מבצעים מיוחדים בתנועה הקיבוצית, את לובשי החולצות הכחולות מהנוער העובד ואת ח"כ עמיר פרץ, ושמעתי את הקריאות "ביבי הביתה". כבר אז המארגנים הבטיחו כי יהיו הפגנות נוספות- ואלו לפנינו.
מחאת האוהלים אינה פרי החלטה ספונטנית של דפני ליף וחברותיה; לא היא מימנה את האוהלים וכל הכרוך בהקמתם, ולא את ההפגנה במוצ"ש; הצטרפות התאחדות הסטודנטים למאבק לא גרמה לדחיקת המארגנים המקוריים, אלא נהפוך הוא, הסטודנטים מובלים ולא מובילים.
 
2. מאידך, נתניהו ו/או הימין אינם זכאים לטעון כי המחאה פוליטית, כיון שהם פעלו באותו אופן בעבר, ולא אחת.
צודק אהוד אולמרט בדבריו כי המחאה נגד תוצאות מלחמת לבנון השנייה – ניזומה ע"י הימין, אך הוסוותה כאילו והיא קול העם.
אני ופעילים נוספים בתנועת "התעוררות", היינו הגורם הראשון שביקש רישיון להקמת אוהל מחאה בגן הוורדים בירושלים, לאחר מלחמת לבנון השנייה (התנועה לאיכות השלטון היתה הראשונה להקמת אוהל, אך זה הוקם ללא רשיון מעיריית ירושלים).
מספר ימים אחרינו התייצבו בגן "המילואימניקים" – ואלו לוו בתקשורת חסרת תקדים; ככל שחלפו הימים התברר לי כי הליכוד מממן את המחאה של אלו, ואילו את האוהל שלנו ניסו לסלק מהמקום בכל דרך אפשרית (גם פיסית).
(רונן צפריר ז"ל, שהיה פעיל בכיר בימין, הודה בכך בפניי, לאחר שדרש ממני כי נפנה את האוהל שלנו כדי שהזרקורים יופנו רק לאוהל המילואימניקים).

3. כמו אז- כך היום: אני נדהם מדוע המפלגות חוששות להתייצב מול הציבור ולבקש תמיכה במאבק זה או אחר. לא מובן, מדוע המפלגות מסתתרות מאחרי גופים כאילו לא פוליטים, וכאילו חסרי זהות אידיאולוגית?!
אכן הזירה המרכזית בקביעת מדיניות הינה הכנסת, אך הדבר אינו אמור למנוע ממפלגות – לרדת אל העם, כדי לשכנעו בקידום מהלך זה או אחר. כנראה, כי הפחד הגדול אצל המפלגות הינו מפנייה ישירה לעם, שכן זו עלולה להתפתח לדמוקרטיה יותר ישירה, כגון: משאלי עם, ולחץ ישיר מאת ציבורים שונים, ואת זה המפלגות רוצות כמו קוץ בישבן.
לכן, המפלגות הגדולות עושות הכל כדי לצמצם דמוקרטיה אמיתית (ההעלאת אחוז החסימה לכנסת/ התנגדות למשאלי עם/ חוסר מוחלט בדמוקרטיה פנימית בתוכן/ מניעת פיקוח חיצוני על התנהלות פנימית).

4. למרות האמור דלעיל, איני משתתף במחאת האוהלים, שכן אין קשר בין ההתנחלויות ביו"ש ובין הקריאה לדיור הוגן; הרצון לזרוק את ממשלת נתניהו, אינו נובע רק ממחיר הדיור בת"א, אלא גם מרצון השמאל לכפות על העם- הקמת מדינה פלסטינית וחזרה טוטלית לגבולות 67'.
מאחר ורב הציבור היהודי מתנגד לרצון השמאל כאמור, אזי נמצאה דרך חלופית להפלת ממשלת נתניהו, והיא דרך כיס האזרח (דהיינו, ע"ס הטענה כי כיס זה הולך ומתרוקן במשך השנים).
לדאבון הלב, בדרך זו השמאל עלה על גל רחב וחזק, וזה עשוי/עלול להביא לא רק להפלת הממשלה הנוכחית אלא לפירוק המסגרת המדינית.

פרק ב': האמת בדבר המצב החברתי-כלכלי
5. אין ולא היה קשר בין הכסף שזרם לפיתוח יו"ש, ובין מחירי הדיור בת"א וגם ביתר האזורים, ואם היה קשר – אזי נהפוך הוא.
ובמה הדברים אמורים?:
א. משנת 1999 ועד 2009, הממשלות היו בראשות – אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט; לא ניתן להגדירן כממשלות הימין, אלא ההיפך מכך.
ב. במהלך הממשלה הנוכחית, נעשתה הקפאה מוחלטת של הבנייה ביו"ש (דבר שלא אירע בעבר) למשך 9 חודשים, אך בפועל זו נמשכת למעט זרזיפי בנייה.
ג. אילו הממשלות הללו היו מאפשרות בנייה מסיבית ביו"ש, מחירי הדיור במעגלים הנושקים לת"א היו יורדים פלאים (ואין הכוונה לבנייה של התנחלויות חדשות או עיבוי התנחלויות קיימות, אלא בישובים הנושקים לקו הירוק, או מעט מזרחה ממנו (כגון: כוכב יאיר, נירית, אורנית, שערי תקווה, צופים).

6. ביום 20.7.11, התפרסם מאמר מאת ד"ר שיינין בעיתון גלובס, ובו הוא דן בסיבות למחירי הדיור, אך נמנע מלקרוא לילד בשמו.
הלה מאמת את שכתבתי בשנת 2008, כי הכסף הגדול החל "לזוז" לאחר המשבר הבנקאי העולמי, מתכניות שונות בבנקים – לשוק הנדל"ן, ובכך החל מהלך אשר תפח והעצים.
אולם, ד"ר שיינין התחמק מלציין מדוע הכסף הגדול שינה כיוון, שהרי משרד האוצר ובנק ישראל, טענו אז וגם כיום, כי המשבר העולמי דאז, פסח על ישראל.
לפיכך, אני שואל: אם הבנקים אצלנו היו זהירים וסולידים, מדוע בנק ישראל הוריד את הריבית בעת המשבר עד ל-1%? ומדוע התיר מרווח ענק בין הריבית שהבנקים שילמו ללקוחות, ובין הריבית שגבו בגין הלוואות או אשראי מאושר?; משמע, גם הבנקים בישראל היו בצרה לא קטנה (בורות ענקיים בהון עצמי), ולכן נגיד בנק ישראל נאלץ להוריד ריבית, כדי למלא את כספות הבנקים בכסף שלנו.
כאשר הציבור נוכח לדעת כי הורדת הריבית לא היתה זמנית, והוא מרוויח סכומים זעומים בגין כספו בבנק (וגם מפסיד בהשוואה לעליית מדד המחירים לצרכן), אזי החל לחפש אפיק השקעה אחר, וזה היה נדל"ן; וכך תוך שנתיים, נהרות כסף זרמו לנדל"ן, והיותר מתוחכמים לוו כספים מבנקים, שכן מחירי הנדל"ן טיפסו פי כמה וכמה מעל מחיר ההלוואה.
ברור כשמש, כי אלמלא בנק ישראל נקט במדיניות הנ"ל, אזי מחירי הדיור לא היו מזנקים, אלא לכל היותר עולים במעט.

פרק ג': הפתרון הנכון
7. אין ספק, כי כל הממשלות משנת 1967 ואילך, ירדו מ"רכבת מדינת רווחה", אך נתניהו שינה לחלוטין פסי רכבת זו (הן כשר האוצר אצל שרון והן כראש ממשלה). אין טעם להכביר במילים אלא רק לציין כי ממדינת רווחה הפכנו למדינת הפרטה; המיסים הישירים על הון ועל עסקים ירדו תלולות, ואילו המיסים העקיפים על הפרט עלו בתלילות.
הבעיה היותר גדולה של הפרט/משפחה, אינה רק דיור אלא הקושי "לגמור את החודש"!
פתרון אמיתי אינו יכול להעשות בשיטת "זבנג" וגמרנו, אלא רק באופן מערכתי; דהיינו, לא די בביטול קשיים ביורוקרטיים אלא צריך שינוי טוטלי בחלוקת העוגה התקציבית (הקמת ווד"לים וכאילו רפורמה במנהל מקרקעי ישראל, הינם פתרון אינסטנט, ולא שינוי בעוגה הלאומית).

8. מה צריך להעשות:
א. הקטנה משמעותית בכח האדם בכל משרדי הממשלה, וברשויות המקומיות.
ב. הורדת הארנונה, לפחות במחצית מהסכום הנוכחי.
ג. הפחתה משמעותית במיסים עקיפים, ומאידך, הגדלה של מס ישיר על תאגידי הענק (אלו בעיקר יודעים כיצד לתכנן אי תשלום מס, בניגוד לעסקים קטנים שאין להם ידע בנושא, ולכן מעלימים מס).
ד. דיווחים שנתיים למס הכנסה ע"י כל שכיר במשק (כדי להשוות בין אורח חייו, ובין הכנסתו המוצהרת).
ה. הפחתה גדולה בתשלומי פנסיה לאנשי קבע ויוצאי מערכת הבטחון (אלה משתחררים לשוק בגיל 40+ כאשר בידם מענקים ענקיים, וגם גימלה "מקסימה").
ו. הפסקת תמיכה בעמותות דמה, וארגונים עקיפים של מפלגות (כגון: קרן בית ברל, וכדומה).
ז. הלוואות ריאליות לדיור, לזוגות צעירים נזקקים (ולא לכל זוג), ללא ריבית אלא רק הצמדה למדד.
ח. הכרה בהוצאות עבור גני ילדים, ושכירת מטפלת, או הקמת מערך ממלכתי של מעונות יום לגיל הרך.
ט. מינוי של הרגולטורים השונים ע"י הכנסת או נשיא המדינה (ולא כפי שנעשה כיום, ע"י שרים ממונים); במשך שנים, הרגולטורים נמנעו מלקיים את חובתם, אלא שלחו את האזרח הקטן להלחם בעצמו כנגד השלטון או נגד גופים עסקיים גדולים (רונית קן אשר שימשה כממונה על ההגבלים העסקיים, מצאה כי היה מעין קרטל אצל הבנקים לעניין גובה העמלות, אך טענה כי הדבר אמור להיפתר באמצעות תביעות יצוגיות ע"י האזרח הקטן, ואילו המפקחים השונים על הבנקים- בבנק ישראל, מעולם לא פעלו לטובת הלקוח, אלא אך ורק כדי לאבטח "חוסנם" של הבנקים, אך ראה פלא, חוסן זה תמיד היה על חשבון כיסו של הפרט).