לאסוף אומץ ולנסח סוף סוף את הקווים האדומים

העימות האחרון בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב ברק אובמה, העלה שוב אל פני השטח בשיא החריפות, וממש לא בפעם הראשונה, את הפער הגדול שקיים בין עמדת ארצות הברית לעמדת ישראל בשאלת פתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני. אולם מעבר לוויכוח לגיטימי בין מדינות - צצה ביתר שאת גם העוינות הבסיסית של הממשל האמריקני הנוכחי לראש הממשלה נתניהו. האשם לכך כולו בנשיא האמריקני השבוי באג'נדה ליבראלית קיצונית. אג'נדה הסוגדת לתרבות האסלאם ולעולם הערבי. מנהיג המעצמה המערבית הגדולה ביותר מעדיף, כך נראה, את ממשלת פת"ח-חמאס הרואה באוסמה בן לאדן גיבור - על פני בן בריתו האמיתי - ראש ממשלת ישראל. וכאשר יושב נשיא כזה בבית הלבן, אי אפשר כבר לראות בו מנהיג של מדינה ידידותית לישראל. סביר לחשוש שבכל מהלך הוא יתנגד לצעדיה המדיניים של ירושלים ויגלה חיבה לצד הפלשתיני.
איך יכולה ישראל להיערך במציאות חדשה שכזו, כאשר לא עומדת לה עוד המשענת של וטו אמריקני מול הצעות עוינות באו"ם, והיא גם לא יכולה לסמוך על כל סיוע מדיני אחר? איזו תגובה עליה להכין להכרזת עצמאות פלשתינית בספטמבר הקרוב?
דבר ראשון: לחזק את הלכידות החברתית הפנימית. הציבור בארץ חייב להתכונן לקראת סכנה של סנקציות כלכליות על ישראל עקב סירובה להכיר במדינה פלשתינית עצמאית. לשם יצירת אחדות כזו, צריכה הקואליציה להגיע לעמק השווה עם האופוזיציה ולהכניס אותה לממשלה. כל הסימנים מראים שמהלך פוליטי כזה יזכה לרוב עצום בדעת הקהל הישראלית. אם הוא נחסם עד עתה, הרי זה אך ורק בגלל העוינות האישית הקטנונית שחשה יו"ר האופוזיציה ציפי לבני לראש הממשלה בנימין נתניהו.
מנתניהו מצופה אפוא ליצור ערוצי שיחה עוקפי לבני, עם דמויות כמו שאול מופז, דליה איציק ורוני בראון, מתוך מטרה לשכנע את רוב חברי סיעת קדימה, להצטרף לקואליציה כגוש אחד, אפילו אם מנהיגתם תישאר יחידה או כמעט יחידה בחוץ.
זוהי שעת מבחן לכריזמה ולמנהיגות של ראש הממשלה. האם יצליח לשכנע את חברי קדימה להתעלות בשעה קשה זו מעל שיקולים אישיים למיניהם? האם יוכל ללוות את המהלך המורכב הזה בניסוח קווי היסוד של הממשלה מחדש, כך שהם ישקפו את הקונצנזוס הישראלי הרחב ביותר סביב שאלות כמו גושי ההתנחלות, זכות השיבה וירושלים השלמה?
אין ספק שאם כל נציגי הציבור בכנסת יסכימו לפעול בחזית אחת לביצור העמדות החיוניות לביטחון המדינה, גם בחקיקה ראשונית, חיונית, היסטורית, של הקווים האדומים של ישראל מהם אסור לה לסגת, נתחזק מאוד כמדינה ריבונית, כעם, כציבור.
את הקווים האדומים האלו חייבים להכניס אל תוך מערכת חוקי הייסוד של מדינת ישראל, כך שגם בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, לא יוכלו לשנותם או להפעיל לגביהם את שיקול דעתם.
דבר שני: החזית התקשורתית. כדי לבלום את ההשפעה המרובה של עמדות שוליים שהשתלטו על התקשורת הישראלית, חייבים כל הגורמים במרכז המפה הפוליטית וימינה, לשלב ידיים וכוחות, ולמצוא אפיקי ביטוי בכל מערכות העיתונים וכל אמצעי התקשורת מאינטרנט (פייסבוק, טוויטר, צ'טים) וקולנוע ועד רדיו וטלוויזיה. המטרה היא למחות או אף לגבור על הסיקור המוטה של המציאות האמיתית בישראל. חייבים למצוא סוף סוף מנופי לחץ שיהוו משקל נגד לזרם האנטי ציוני שהשתלט בשנים האחרונות על התקשורת במדינה.
אם אין שום דרך אחרת, אז שיהיה על ידי מינויים ישירים של אנשים ציוניים בכל תפקיד תקשורתי שמתפנה, ושהוא באחריות הממשלה, כמו למשל תפקיד מפקד גלי צה"ל שהתפנה השבוע. ידוע לכל שהתערבות כזו בכלי התקשורת הממלכתיים נחשבת לטאבו, אבל מה לעשות והיא כורח המציאות מול הסכנות הקיומית שמעולל רצח האופי השיטתי שלנו בתקשורת המקומית והעולמית. מדינה חפצת קיום, העומדת בפני גל צונאמי אדיר של לחצים מדיניים, צבאיים ותקשורתיים, כפי שישראל עומדת בפניהם בשנה האחרונה, אינה יכולה להתיפייף ולרקוד לפי החליל של השמאל הקיצוני, אם ריקוד כזה עלול לפגוע בחוסן הלאומי שלה.
שוב, איש לא משתוקק לפגוע בחופש העיתונות, אבל אף אדם שפוי גם לא רוצה שבשם חופש העיתונות קבוצות שוליים של השמאל הרדיקלי יחברו אל הגרועים בשונאיו ויטיפו להשמידו. המערכת הפוליטית בישראל חייבת להתעשת ולהחזיר את האיזון לעולם התקשורת (כמו גם לבמות ציבוריות אחרות), אפילו במחיר של פעולות שיוצגו כמסכנות את חופש הביטוי או סותמות פיות. בינתיים, הפיות הנסתמות הן של אלה המייצגים עמדות ציוניות ולאומיות.