מכפיל הכח של התקשורת

לפני זמן מה, תוך כדי נסיעה, יצא לי לשמוע קטע קצר מהתוכנית "המילה האחרונה" שבאותו יום השתתפו בה קובי אריאלי ועירית לינור. תוך כדי הקטע הלא ארוך הופתעתי לשמוע בתוכנית שיר מאוד לא צנוע... הפתעה כפולה- גם מעצם השמעת השיר בתחנת הרדיו הצבאית בתוכנית יום וגם מכך שקובי אריאלי, בחור חרדי, הניח לשיר שכזה לחישמע בתוכנית בכיכובו מבלי למחות. נזכרתי בסיטואציה המוזרה לאחר מכן, כאשר קובי אריאלי דיבר ב"כנס ירושלים", שם הוא תקף בחריפות את "מכתב הרבנים" (הראשון, על מכירת דירות לערבים), קובי אריאלי אמר אז שלמרות שהמכתב אולי מייצג את ההלכה, הרי שהרבנים פשעו בזה שהם לא התייעצו עם מומחה תקשורת לפני פרסומו של המכתב, לפני פרסום דברים כאלו, הוא טען, צריכים רבנים להתייעץ עם מומחים ומבינים בתחום. בעצם, חשבתי, מה מגדיר "מומחה בתחום" של התקשורת? האם צריך לשמוע שירי זימה בכמות מסויימת בגלי צה"ל כדי להבין מה עובר את הציבור ואיך עוברים אותו? האם צריך להיות מסוגל לשבת בשקט כאשר עורך המוסיקה שלך בוחר להעמיס על המאזינים עוד כמה מילים גסות? היכן עוברת ה"מומחיות" המדוברת של אנשים לדעת מה העם חושב, מה נכון תקשורתית ומה יגרום נזקים בלתי הפיכים של חילול השם? כותבי מדורי הרכילות, כותבי טורי היחסים או שמא אנשי החדשות והצהוב?
אולם השאלה החשובה ביותר הנוגעת ל"מומחיות" בתקשורת היא השאלה האם מומחיות זו מכשירה את ה"מומחה" להיות גם מומחה לעם ישראל? האם מי שיודע, נניח, מה יגרום לתקשורת להסתער על הדת גם יודע מהי ההגדרה המדוייקת של "חילול ה'"? מעבר לשאלה הפשוטה של מה יגידו על המהלך הבא בטורי הדעות ועד כמה ישתלחו בדת בתוכניות האקטואליה- האם עצם ההשתלחות גורמת נזק וחילול שם שמיים?
לכאורה נראה שלאיש אין ספק שלתקשורת יש השפעה גדולה על הציבור... האנשים לכאורה חושבים, צורכים ואפילו מצביעים על פי מה ששוטרי המחשבות גורמים להם לחשוב. אולם בנקודות רבות ניתן לראות שיש הבדל גדול בין הלכי הרוח בציבור לבין הרוח הנושבת במערכות האקטואליה- בבחירות הפוליטיות, בכמעט כל הצבעה אוביקטיבית, בעלית המוטיבציה לשירות משמעותי בצבא הכיבוש ועוד. תבדקו. נסו לשאול את האנשים סביבכם לדעתם על נושא העובדים הזרים, גירוש ילדיהם, גיורים ועוד... ובכל זאת, הרי אף אחד מהעובדים הזרים לא גורש עדיין! נסו גם לשאול את האנשים סביבכם על מכירת דירות לערבים. לא, לא על מכתב הרבנים, אלא על עצם הקביעה ההלכתית.
אז מהיכן נובע ההבדל? נראה שהוא נובע מנקודה בסיסית יותר- מהחשיבות שאנחנו מייחסים לתקשורת ולפרסום במעמקי הכרתנו. מאז ימיו של טדי קולק, שאמר "עשית ולא פרסמת כאילו לא עשית" הלכנו דרך ארוכה, כיום לא רק שאנחנו דואגים לפרסם, אלא הפרסומת, התקשורתיות, מגדירים את עצם מהותם של מעשינו. הפרסומות שבהם הסילברטי נבחר להשתתף הן המגדירות את מהותו ולא הפוך. אנחנו מייחסים לתקשורת, למספר האייטמים שהאדם צובר, לעצם האזכור שלו בחדשות, חשיבות מופרזת, שממילא הופכת את אילי החדשות ל"משפיעים", לא בגלל שהם באמת משפיעים, לפחות לא במהלכים קצרים, אלא בגלל שכאשר אנחנו רוצים לדעת "מה העם חושב", אנחנו נוטים לפתוח את מדורי החדשות. זה לא משנה אם באמת היו בהפגנה המונים, מה שחשוב זה כמה יגיד בחדשות שהיו... ונניח שהיתה טעות והפגנה של עשרה אנשים סוקרה כ"המונית"? זה מיד הופך אותה להצלחה גדולה.
המשוואה הזו יוצרת מכפיל כח עצום לתקשורת, לא רק ההשפעה הישירה והלא מבוטלת שיש לה על הציבור אלא גם עצם הדיון, האייטמים עצמם, הופכים להיות חלק מהמשחק. השאלה "מי נבחר לאיש השנה בתקשורת" הופכת להיות לאייטם בפני עצמו ואנחנו יושבים וכוססים שיניים- שרק יציגו אותנו באור חיובי, כי אופן ההצגה שלנו בתקשורת חשוב לאין ערוך מדמותנו האמיתית. יש לי דוגמא מוצלחת לעניין- לאחרונה העביר אלי רב מכובד עצומת רבנים שקוראת לכנסת לאמץ את גישתם של מנהיגי "צהר" בנושא שעון הקיץ. העצומה פתחה במילים- "שעון הקיץ מהווה סלע מחלוקת קבוע בין דתיים לחילונים במדינת ישראל..." וכו'. כעת, האם באמת שעון הקיץ הוא סלע מחלוקת בין דתיים לחילונים? למישהו יצא להתווכח עם חילוני על נושא שעון הקיץ, כמו נניח על נושא כשרות לעסקים שפתוחים בשבת? האם באמת אכפת לכל כך הרבה אנשים מתי מתחיל השעון או מסתיים. לדעתי, הטענה ששעון הקיץ הוא סלע מחלוקת היא בדיוק דוגמא לאותו מכפיל כח- בתקשורת מגדירים את שעון הקיץ כסלע מחלוקת וזה מיד גורם לאנשים לחשוב- וואו, יש כאן סלע מחלוקת, כי עובדה שכותבים על זה...
אפילו מי שהוא "קצת" איש תקשורת ומכיר מעט שבמעט את המערכת מבפנים יודע עד כמה כל מכפלת הכח הזו היא שקר אחד גדול, כמה המערכות הן מוקדים של לחץ אטומי, של יצירת אייטמים ולא של סקירתם, כמה חומר מגיע "מוכן" על ידי יחצני"ם וכמה לחץ מופעל על ידי לוביסטים, אנשי יחסי ציבור ועוד. התקשורת לא באמת מייצגת מה העם חושב אלא מייצגת את דעותיה שלה בלבד, וההפנמה של הנקודה הזו היא נקודת התחלה חשובה בביטול אותו מכפיל כח של התקשורת. התקשורת יכולה בהחלט להיות כלי ביד היוצר כאשר נותנים לה את הכבוד המגיע לה מבלי להאמין באמת שהכתבים הם הם עם ישראל.