בוחרים במלך

אחד היה אברהם
אברהם אבינו נולד לתרבות של עובדי אלילים. אנשים שהאמינו בפסלים והיו משרתים את הפסלים שלהם, מגישים להם אוכל ושתיה מתוך אמונה כי לפסל יש כוחות ועל ידי שישרתו אותו יקבלו יותר שפע.

נשמע מוזר ?
לנו זה נשמע מאוד מוזר, להאמין שפסל מעשי ידי אדם יכול להשפיע על החיים שלי. אנחנו מסתכלים על עובדי עבודה זרה כפרימיטיביים שלא מבינים כי יש רק בורא אחד לעולם, אבל האמת היא שגם מאחורי העבודה זרה יש פילוסופיה עם היגיון.

תחילת העבודה הזרה
לאחר בריאת העולם האמינו כולם בבורא אחד לעולם, רק בזמנו של אנוש הנין (בנו של שת, נכדו של אדם הראשון) של אדם הראשון חל שינוי. עדיין האמינו כי יש בורא לעולם, ואף עדיין האמינו כי הוא "מנהל" את העולם, אבל כבר לא האמינו שהוא משגיח בפועל על כל פרט ופרט. כנראה שכיוון שלא ראו אותו ולא הרגישו בנוכחותו, הבינו כי הוא לא "יורד לעולם" אלא נשאר "שם למעלה".
האנשים שמו לב, כי לגרמי השמיים, השמש, הירח והכוכבים, יש השפעה על מה שקורה בעולם, גם השפעה על היבול, וגם השפעה על האנשים.
זה הוביל אותם לחשיבה המוטעית, לפיה הקב"ה האציל כוחות, הוא העביר חלק מהניהול לכוכבים ולמזלות וגם להם יש זכות בחירה אם להשפיע לנו או לא. כלומר, הקב"ה העביר להם את הסמכות להחליט כמה שפע ירד לעולם, והוא לא מתערב להם בעבודה.

כתוצאה מטעות זה הם הגיעו למסקנה כי יש להודות לכוכבים ולמזלות, שהרי הם אלה שבפועל אחראים על הורדת השפע. לא רק שיש צורך לומר תודה, אלא שכאשר נזקקים למשהו אין סיבה לפנות לקב"ה שהרי לא הוא זה שמחליט בפועל, אלא יש לפנות לכוכבים ולמזלות.

וכך התחילו להתפלל לכוכבים ולמזלות.

אחר כך הם גם בנו להם היכלות ובתוכם הכניסו פסלים בצורות שלהם, והיו מתפללים לפסלים מתוך חשיבה שמתפללים לכוכבים ולמזלות. בהמשך באו נביאי שקר ואמרו לפשוטי העם כי הכוכבים ביקשו מהם שבני האדם יתנהגו כך וכך, ומשם כבר בנו דת שלימה שלא הייתה רק סביב הכוכבים והמזלות, אלא גם סביב דמויות אחרות "בעלי כוחות" אליהם התפללו מתוך אמונה כי זה ימשיך להם את השפע לחייהם.

בשלב הבא נפלה להם טעות נוספת.

לא רק שהם חשבו שהבורא העביר סמכויות לכוכבים ומזלות, אלא שהם סברו כי כבר עזב את הארץ, העולם כבר לא מעניין אותו, הוא השאיר אותו בידי הכוכבים ועכשיו הוא כבר לא מתערב כלל.

צונאמי
אמנם אנו מסתכלים בתימהון על תפיסה כזו לפיה הבורא לא מתערב וכביכול יש כוחות נוספים שמנהלים את העולם, אבל בפועל אפשר למצוא השקפה כזו רק עם מילים קצת אחרות גם בדור שלנו.
כאשר מסתכלים על הבורא כמי שיצר את חוקי הטבע, ועכשיו בפעול העולם מתנהל לפי חוקי הטבע בלי התערבות שלו, בעצם טוענים שהוא האציל סמכויות.
כאשר שומעים על צונאמי גדול ביפן ומתפעלים מכוחו האדיר של הטבע, אבל שוכחים על מי שמניע את הטבע, בעצם זו אותה תפיסה שגויה שהחלה בימי אנוש.
אפילו כשמאמינים שהקב"ה הוא בעל הבית, אבל עדיין מרגישים שיש צורך מדי פעם "להתחנף" למישהו כדי לקבל קצת שפע, למשל, כשחושבים שאם נתפלל מהר ונפתח את העסק מוקדם יותר אז נרוויח יותר, אז בעצם, בדקות, שוכחים על האמונה המוחלטת בבורא עולם.

אז במה אנחנו מאמינים ?
האמונה לפי היהדות היא לא רק שהעולם נברא על ידי הקב"ה, ולא רק שהוא נמצא כאן איתנו עכשיו, אלא שהוא גם זה שבפועל שמהווה, מחיה ומנהל כל פרט ופרט מהגדול ביותר ועד לקטן ביותר.
כשאברהם אבינו הבין את זה, הוא שבר את הפסלים של תרח אביו.
כשאביו ראה את הפסלים שבורים, הוא שאל את אברהם מה קרה. ואברהם שהשאיר פסל אחד שלם, הצביע על הפסל ואמר לאביו כי הפסל עשה זאת. אביו ענה לו באופן ספונטאני, כי פסל לא יכול לשבור פסלים אחרים. לאברהם לא נשאר, אלא להסכים עם אביו ולהסביר לו שפסל גם לא יכול להשפיע לו כלום.
אברהם אבינו הבין זאת גם בעומק יותר, כי לא רק שהפסלים הם חסרי משמעות וכוחות משלהם, אלא כך גם כל הכוכבים ומזלות וגם כל גרמי הטבע, ישנו א-ל אחד לעולם והוא א-ל העולם. הוא אחד עם העולם הוא פה בתוך כל פרט, מזיז ומשגיח על כל נברא. אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות.
אברהם התמסר להפצת שמו של הבורא בעולם ולימד מאות ואלפי אנשים לברך ולהתפלל רק לבורא.

גרזן ביד החוצב
אברהם הבין כי כל כוחות הטבע שכביכול נראה שהם משפיעים לעולם, הם רק כגרזן ביד החוצב. כשנראה חוצב מחזיק גרזן וכורת איתו עץ, לא נחשוב להודות לגרזן, אלא רק לחוצב, כיוון שהגרזן הוא רק כלי בידיים של החוצב, אין לגרזן בחירה אם לכרות או לא לכרות את העץ, זה הכל תלוי בחוצב.
כך גם כשרואים שהגאות ושפל מושפעים על ידי הירח, כשרואים שהיבול מושפע מהשמש, אנו יודעים כי השמש והירח הם כלים נייטראלים לחלוטין, ללא שום זכות בחירה, בידיים של הבורא.
וכך גם לגבי כל הכוחות העל טבעיים בהם אנו נתקלים בהם, בין אם בקדושה ובין אם בצד האחר (הסטרא אחרא), הצד שאינו בקדושה, צריך לזכור כי כוחות כאלה אמנם קיימים, אך גם הם רק כגרזן ביד החוצב, הם כלים בידיים של הקב"ה.

לפעמים הטעות שלנו נובעת מכך שאנו חושבים שכאשר הקב"ה ניגש לברוא את העולם היה חומר בסיסי ממנו הוא התחיל והוא רק שינה את הצורה למה שאנו מכירים היום, ושוכחים שהעולם התחיל מ"אין", לא היה כלום, אפילו לא חומר בסיסי.

כיוון שמציאות ה"יש" היא ההיפך של ה"אין", וכיוון שהיש הוא תוצאה של בריאה "יש מאין", הקב"ה צריך להמשיך ולברוא את העולם כל רגע מחדש כדי שלא יחזור להיות "אין" כפי שהיה קודם הבריאה.

יתירה מזו גם חוקי הטבע לא היו קיימים קודם הבריאה, וגם אותם צריך הקב"ה לברוא כל רגע מחדש כדי שימשיכו להתקיים.

כלומר, נכון שהשמן צף על המים כי לפי חוקי הטבע זוהי תכונתו, אך תכונה זו עצמה נבראת כל רגע מחדש על ידי הקב"ה. בדיוק כפי שאם יפסיק לברוא את השמן, אז לא יהיה יותר שמן, כך אם יפסיק לברוא את התכונות שלו מחדש, אז השמן שיהיה, לא יהיה אותו שמן שהכרנו.

מי שאמר לשמן שידלק
בתו של רבי חנינא בן דוסא התבלבלה בערב שבת אחד והדליקה נרות שבת עם פתילות בחומץ במקום בשמן. כשהיא הבינה את טעותה כבר היה מאוחר מדי והיא לא ידעה מה לעשות, היא סיפרה זאת לאביה, שאמר: "מי שאמר לשמן שידלק, יאמר לחומץ שידלק". כלומר, זה שהשמן נשרף הוא כי הקב"ה זאת, ואותו קב"ה יכול גם לקבוע שהחומץ ישרף.

בחירתו של הפיקח
המדרש מספר על מלך שנכנס למדינה עם כמה מהשרים הבכירים שלו. כאשר העם ראה אותם אז כל אחד בחר במישהו אחר. אחד בחר בשר מדרגה אחת, השני בחר בשר מדרגה אחרת, שלישי בחר בשר נוסף. רק אחד היה פיקח ואמר שהוא בוחר במלך.
המדרש מסביר כי זהו משל על הבחירה בקב"ה, השרים הם הכוכבים ומזלות, האלילים, והמלך זה הקב"ה.
צריך להיות פיקח כדי לבחור במלך, כיון שעל פניו בהתבוננות שטחית זה אכן נראה כי גורמי הטבע, הכוחות השונים בעולם, הם אלה שמשפיעים לנו, רק בהסתכלות פנימית יותר קולטים כי יש בורא, הוא הכוח היחיד וכל שאר הכוחות הם רק כגרזן ביד החוצב.