המחלקה היהודית בשב"כ- דרושה זהירות

המאמר פורסם לראשונה בעלון השבת עולם קטן

קריאה בספרי בוגרי המחתרות כמעט תמיד מותירה אותי תמה לגבי חוסר הפרגון בין מחרת אחת לחברתה ובטח לגבי יחסם של מוסדות היישוב – ההלשנות שהיו, ההפרדה בבתי הכלא, החבילות מהקיבוצים רק לחלק מהאסירים ועוד. יתכן להסביר שההתלהבות והקשיים המרובים שליוו את הקמת המדינה הם שגרמו לוויכוח להחריף. המצב היה כל כך עדין ושביר, שראשי הישוב סברו, באמת ובתמים ככל הנראה, שכל סטייה מהדרך הרשמית שלהם תוביל לקריסת המאבק ולאובדן הבית הלאומי. התמודדויות מדיניות כאלו הם כנראה שגם גרמו לבן גוריון להרגיש שלגיטימי מבחינתו ליצור את אגף האיקסים שלו, ואפילו את התותח ה"קדוש". (אגף האיקסים היה אגף שכלא שאנשים נכלאו בתוכו ללא משפט או פיקוח כלשהוא, אחרי שה"מוסדות" החליטו שהן מסוכנים. התותח הקדוש הוא הכינוי שניתן, אחרי מעשה, לתותח היהודי שירה על האניה אלטלנה והרג אנשי מחתרת מאצ"ל).

אולם ניתן היה לחשוב שמקומם של מאבקים כאלה, פסילה אידיאולוגית כה סוחפת ומלחמת חורמה במתנגדים ל"דרך הרשמית" הסתיים אחרי שמצבי החירום עצמם הפכו להיסטוריה. למרבה הצער נראה, כמו במקרים רבים אחרים, שה"רשויות" מתקשות להחליף את התקליט גם כאשר נחוץ מאוד לעשות שינוי בחשיבה. מאירועי הימים האחרונים ועל רקע יום השנה לגירוש, ניתן ללמוד שאנשי אכיפת החוק מתקשים לוותר על העליונות האידיאולוגית שמובילה ליחס קשה כל כך ובעייתי כל כך כלפי "אנשי גב ההר" (בהכללה בוטה). כמו כל אנשי שירות הביטחון, ניתן בהחלט להעריך שגם במחלקה היהודית בשב"כ מאמינים בלב ונפש שיהודים שחושבים אחרת מהם על מהלכי הגאולה יכולים להוביל לחורבן המדינה. הם מזהים את האנשים האלה כאויב של ממש ומתפיסה זו נגזרת גם האמצעים הננקטים כלפיהם - מעצרים ברוטלים, היחס השונה באופן מוצהר למתנחלים בפרקליטות, מעצרי מנע וצווי הרחקה, ניסיונות להדחה לפעולות טרור ועוד. הוויכוח יוצא מהגבולות הלגיטימיים והופך למאבק בין מחריבי המדינה לאלה שישמרו עליה ולכן הוא מאפשר ל"שומרים" לעשות דברים שלא היו נעשים בהקשרים אחרים.

צריך לומר שמדובר בטעות חמורה. אנשי גב ההר במקרים רבים אכן חושבים אחרת, הם רואים ככל הנראה את מדינת ישראל באור שונה מאנשי המחלקה היהודית או מאנשי הפרקליטות, אולם עדיין מדובר על דרך מחשבה שונה ועל כיוונים שהם "בתוך המחנה". התנהגות לא הוגנת, בלשון המעטה היסטרית, כלפיהם, תוביל ומובילה ליצירת עוד מגזר שיוצא מהמשחק, שהוא לא חלק ממדינת ישראל הקטנה והולכת. כבר היום המיעוט במדינת ישראל קטן מהרוב, כלומר – אם תחברו את כל ה"מיעוטים" הלא ציוניים בחברה הישראלית הרי שהם רבים יותר מ"הרוב" הציוני המכיר במדינה ובמוסדותיה ורואה את עצמו חלק ממנה. הגדלת המיעוט הזה והוצאתו מהציונות היא הרת אסון. במובן הזה נצחונו של ברק על ישיבת הר ברכה הוא ניצחון קטן מאוד, ניצחון כוחני, מתנשא ובוטה שאין בו כלום, ניצחון שוודאי גרם לעוד כמה אנשים, בודדים עדיין, לחוש שהם מתרחקים, סופית, ממשרד הביטחון וממה שהוא מייצג. בדיוק כמו הניצחונות הקטנים כל כך של הרס עוד קראוון או דיר עיזים בישוב ליד חברון תוך כדי הפעלת אלימות שבימינו לא מופעלת כלפי אויבי אמת. גם המעצר של הרב יצחק שפירא נכנס לאותה קטגוריה – מאבק חורמה בדעה אידיאולוגית שונה ואחרת, שלא יגרום לאף אחד לקום למחרת ולהגיד משהו כמו, וואי באמת השתכנעתי שהשב"כ צודק – מהיום אני כבר לא קורא ספרים של הרב שפירא.
אני, ורבים כמוני, מנסים בשיניים להחזיק באמונה שהפרקליטות ומשרד הביטחון רוצים לעשות טוב וטועים רק באופן הפעולה שלהם, אולם כל אירוע וכל פינוי אלים כמו גם רימוני הלם ועוד המצאות רעות מהסוג הזה, גורמים לאמונה הזו להישחק שוב ושוב. המחיר שכולנו משלמים ומשלם הוא גבוה. יותר ויותר ניתן לשמוע מסביב דיבורים על ה"קליפה" של כוחות הבטחון, על אובדן האמון בגרסאות צהליות לאירועים ודיבורים שקטים, לא בולטים עדיין, על התחמקות משירות בצה"ל. לצערנו, משום מה הציבור הציוני דתי לא יצא להפגנות ענק על מעצר הורים כדי להפעיל לחץ על בן עצור, וגם לא על דוחו"ת חניה פרועים כ"עונש" לישוב שלם, אולם התמונות הללו מחלחלות, הן יוצרות תחושה ציבורית קשה הולכת וגדלה ומצטברת וכאב פנימי עמוק, שבסופו של דבר ישנה את כולנו. הגיע הזמן להפנים – המאבק על ארץ ישראל והויכוח הפנימי על החזקת יש"ע הוא מאבק אידיאולוגי בין שתי קבוצות יהודים, הוא יכול להיות מאבק אידיאולוגי חריף, אולם הוא לא יכול להוביל לאלימות, לרדיפה ולהצגת אחד הצדדים כ"אוייב העם" או כארגון טרור גם אם הצגה זו נעשית בשם החוק ועל ידי "אנשי חוק". חברינו מהשב"כ – בטרור, נלחמים כמו בטרור, עם מי שחושב אחרת ממך – מתווכחים. נראה שהמושגים קצת התבלבלו אצלכם.
נקווה שאפשר עדיין להחזיר את האמון.