בדיחות עם נופך...

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.
רב שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.
הגיע תור הרב, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.
הרב נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?" 
המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה - כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."



מישיבה בבני ברק שלחו בחור אחד להתרים גביר בניו יורק.
הבחור הגיע לגביר בצהריים בשעה שתיים, וראה שעל הדלת כתוב "תרומות רק בין אחת-עשרה לאחת".
הוא התחנן שיכניסו אותו, אבל ללא הועיל.
בצר לו קרא לגביר: "אבל אני גיסו של אלוהים !!!!"
ישר פתחו לו, נתנו לו לאכול, לשתות ותרומה מכובדת.
בתום הארוחה שאל אותו הגביר: "איך נהיית גיסו של אלוהים?"
ענה הבחור: "בבני ברק היו שתי אחיות. אחת אני לקחתי, את השניה - לקח אלוהים..."



בעיירה אמריקאית קטנה היו שלושה בתי כנסת - אחד אורתודוקסי, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי. בשלושתם היתה קיימת בעייה רצינית של סנאים המסתובבים בבניינים. לפיכך, כל קהילה, בדרכה שלה, קיימה ישיבה כדי לדון בבעייה.

האורתודוקסים הגיעו למסקנה שזו גזירה משמיים שסנאים יהיו בבית הכנסת, והם פשוט ייאלצו לחיות עם זה.

הקונסרבטיבים החליטו שעליהם לטפל בסנאים בסגנון הראוי של אחריות קהילתית ופעילות חברתית. הם לכדו את הסנאים באופן בלתי-מזיק ושחררו אותם בפארק שבקצה העיירה, רק כדי להיווכח שבתוך שלושה ימים הופיעו כולם בחזרה בבית הכנסת.

בבית הכנסת הרפורמי נערכו מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנה לכל החברים זכות להביע את דעתם. לבסוף הם החליטו לקבל את הסנאים כחברים בקהילה. עכשיו הם רואים אותם רק בראש השנה וביום כיפור.



עיתונאית מחו"ל מבקרת בכותל המערבי ומסתכלת בעניין על המתרחש. היא רואה יהודי קשיש שבדיוק גמר להתפלל, מקפל את הטלית ומתחיל ללכת משם. היא ניגשת אליו ושואלת: "האם אפשר לשוחח איתך?"
היהודי: "בבקשה."
התיירת: "באיזה תכיפות אתה מתפלל ככה כאן?"
היהודי עונה: "כל יום מזה כבר ארבעים שנה."
העיתונאית: "ולמה אתה מתפלל?"
היהודי: "אני מתפלל שהיהודים והפלסטינים יחיו בשלום בלי ריבים ומלחמות ושכל הילדים שלנו יגדלו בשובע בשלווה ובביטחון."
העיתונאית: "ממש נהדר, ואיך אתה מרגיש אחרי שאתה מתפלל ככה כבר ארבעים שנה?"
היהודי: "כאילו אני מדבר לקיר."



מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו. בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש: "קוואאאק... ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"

מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. אידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה..."

מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר אידיש?]

בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש. הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו. על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה. התוכי הקשיב והעיר הערות.
השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.
התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע. לבסוף הלכו שניהם לישון.
למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי רצה לעשות אותו הדבר. מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת יד עבור התוכי.
התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות. הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית. אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה. עם הזמן מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.
בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש להתלוות אליו. מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.
ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל. הימורים והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר. אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'. 
כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים. התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד - מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור. הוא התחיל לדאוג, מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!"

כלום.

"התפלל... תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל... נו כבר, כולם מסתכלים עליך!"

כלום.

לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל לארבעת אלפים דולרים... הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.

לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר. 
מאיר עצר והסתכל בו. 
"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר, ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"

"מאיר, אל תהיה טיפש", השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"



גנב אחד ביקר את חברו ביום כיפור ולהפתעתו גילה כי זה נהנה מעוף צלוי בעל ריח מגרה.
אמר הגנב: "מה קרה לך? אתה לא יודע שהיום יום כיפור?"
ענה לו החבר: "אני לא חטאתי ולא גנבתי כל השנה, מדוע אני צריך לצום?"
חשב הגנב ואמר: "אני לא מוצא שום הגיון בכך ששנה שלמה אתה לא גונב בשביל לאכול יום אחד..."