מכתב מחייל- שעה ביציאה

שוב חטפתי שעה ביציאה. ביחד יש לי כבר ארבע. אם אחטוף עוד אחת, אני נשאר שבת. אני משתגע כבר, לא יכול יותר עם המפקד הזה! מי נתן לו להיות מפקד? איזה צבא דפוק! ופתאום, ללא התראה מוקדמת, גל של שביזות עוטף אותך, השמש מייבשת, אלפי זבובים נוגעים בך ובורחים, וצירוף של עוד כמה דברים גורמים לך לתקוף כל מה שזז. עכשיו אתה מסוגל למצוא את הרע שבכל דבר.

ארוחת צהריים. מישהו תמיד מוזג מחוץ לכוס, ומשתף את כולם ברצונותיו הטובים. מישהו אחר מוציא לעצמו בעדינות כמה קטשופים מהכיס. הוא משתדל לא לעשות תנועות חדות כדי לא למשוך צומת לב. אבל אנחנו בצבא! מה, הוא חי לעצמו?? ובלי לשים לב, תוך שניות אני מוצא את עצמי מלמד חובה על חברים טובים. אוף, הכל בגלל המפקד הזה.

המצב ברצועה טעון. מתוח. מלא כוחות מסתובבים פה. ארונות, פלאפלים. מידי פעם נשמעים מסוקים. יש מבצע רציני הלילה ברפיח. "חומת מגן 2", מישהו אמר. נראה לי שהוא קצת הגזים. אנשים אוהבים להגזים, זה יוצא יותר טוב. "אנחנו נכנסים פנימה הלילה" הוא ממשיך, כשהוא נשמע לפחות כהולך לכבוש את העולם... ושוב, הכל בגלל המפקד שלי, אני חושב ונאנח.

18 בערב. שקיעה. שמירה. מדווחים על שישה חיילים שנהרגו בעזה. הפיצוץ לא השאיר מהם הרבה, ומחפשים את מה שנשאר. למה? למה זה קורה? עכשיו עוד שישה ספרי זיכרון! עוד שש משפחות שלא יפסיקו להרגיש כאב! אני חושב על אחות קטנה שלא תצליח להבין. אני חושב על אמא ובליבה חתך דמים שלעולם לא יגליד. למה? אני מותש. מזיע. אין לי כח. עומד במקום. סימן שאלה גדול. אני מביט לכיוון הים כמחכה לתשובה. הרעש של הגלים ממכר. הם מתנפצים שוב ושוב באותם אקורדים. רעש. גלים. שקט. רעש. גלים. שקט. אני מסוגל להתבונן בו ככה עוד שבוע. לידו הכל נראה קטן. איזו עוצמה... ופתאום שקט פנימי. שקט. אני נושם לרווחה מאויר חדש שהגיע ממרחקים. אויר טוב - נטול לכלוך ואבק, נטול בעיות ומריבות. אוויר נקי שמרחף לו בטח כבר שנים מעל הים. ואני נזכר בדברי רש"י על הפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים - זו רוחו של משיח, זה כסא הכבוד שעומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה, כיונה המרחפת על הקן". מדהים. רגע של מחשבה נקיה שולח אותי פעם נוספת להבנה שהכל זמני פה בעולם. הכל נראה בעיני שולי פתאום. ולחשוב שלפני רגע התבאסתי משעה ביציאה...