הסטוריה או הסתר י-ה ?

באופן כללי מקובל לומר כי תיעוד היסטורי הינו 'תיאור המאורעות כפי שקרו', אולם משפט זה הינו מעורפל מאוד. האם נמצא אדם אשר תיעד מה היה צבע נעלי עוזרו של וינסטון צ'רצ'יל? דברים שאינם חשובים - אינם מתועדים. על כן ברור, כי היסטוריה, פירושה תיעוד המאורעות המשמעותיים. ההכרעה איזה מאורע משמעותי וראוי לתיעוד ואיזה לא - נקבעת בידיו של המתעד. לפיכך, כל כתיבה היסטורית הינה לעולם שיקוף עולם הערכים של ההיסטוריון.

על מנת להגיע להבנה אמיתית של המושג 'היסטוריה' עלינו ללכת למקור 'אוביקטיבי' יותר. ראשיתו של התיעוד ההיסטורי-ערכי מצוי בתנ"ך עצמו. סגנונו של התנ"ך הוא העברת תכנים ערכיים דווקא על ידי סיפור מאורעות. התנ"ך מדלג לעיתים על מאות שנים בהבזק אחד, ולאחר מכן מתעכב בפרוט רב על אירוע קצר יחסית. בספר בראשית לדוגמא: "ויחי מתושלח... שתים ושמונים שנה ושבע מאות שנה ויולד בנים ובנות" (ה, כו), ובהמשך מאריך הכתוב בפרק שלם (כד), הכולל חזרות, בתיאור השידוך בין יצחק ורבקה. כלומר הכרוניקה הנבואית איננה עוסקת בשמירת נתונים ותאריכים בעלמא, שכן עיקר עניינה הוא בתיעודם של המאורעות הערכיים הראויים להיכתב לדורות - לפיכך מצאה הנבואה עניין רב יותר בתיאור בנין הבית של יצחק ורבקה מכל חיי מתושלח (על פי כיוון חשיבה זה ניתן אף ליישב קושיות רבות כדוגמת הסתירה לכאורה בין פשטי המקראות בתיאור בריאת העולם לבין ההבנה המדעית העכשווית וכו').

בכתבי הרב קוק, למשל, מופיעה על פי רוב המילה היסטוריה באות ת' במקום ט', ויש המסבירים זאת כ"הסתריה" - הסתר י-ה. כלומר, על פי תורת ישראל, ההיבט המשמעותי ברצף המאורעות אינו הצד הטכני-הגלוי אלא הצד הערכי-הנסתר. המשמעות העיקרית של ההיסטוריה הינה מצד שימור פסגות הגובה הערכיות של העבר, אשר יסמנו לנו את הכיוון המוסרי לעתיד. שיטתם של חז"ל בתיאור ההיסטוריה היא לציין נקודות מסוימות בהיסטוריה הממשית ולשקף דרכן את העקרונות האלוהיים, המטא-היסטוריים, של עם ישראל והאנושות כולה.
מכאן גם מובן כי האחריות על התיעוד ההיסטורי אינה דבר של מה בכך. בספרו נגד אפיון (ספר ראשון, פסקאות א-ז), מציין יוסף בן מתתיהו כי לעומת כותבי ההיסטוריה היוונית המשנים מאמיתות המאורעות על מנת להתאים את הכתיבה לצרכים אסתטיים, הרי בעם ישראל, שבו אחריות התיעוד ההיסטורי מסורה לידיהם של הכהנים - אין בנמצא תופעות כאלו. כלומר, מאחר שכתיבת ההיסטוריה הינה עניין ערכי, נמסר דבר זה בעם ישראל תמיד לגדולי האומה השרויים במדרגה עליונה של התבוננות בצדדיה הפנימיים של ההיסטוריה. בספר הכוזרי (ב, כח ועיין קול יהודה שם), כותב רבי יהודה הלוי כי 'כותבי הזכרונות' של עם ישראל הינם הנביאים והכהנים. האנשים אשר להם עולם אמוני שלם - הם האמוּנים על תיעוד ההיסטוריה. הזכרונות ההיסטוריים, ככל הנושאים הערכיים, מופקדים הם בידי אנשי הקודש, "והעריכו - הכהן" (ויקרא כז, יד).

יוצא מכאן כי על מנת להגיע להבנת היסטורית 'אוביקטיבית', ישנו צורך להביט על ההיסטוריה מתוך עיניהם של המסתכלים האוביקטיבים - הלא הם הנביאים וחז"ל, ומתוך כך להשליך השלכות מוסריות לחיינו אנו - "נבואה שנצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה".