האם פרסום מעשי אלימות גורם להרחבת התופעה?

תופעת האלימות בישראל הגיעה בשנה האחרונה למימדים נוראיים עם התגברות מעשי הרצח הרבים ובתוכם רציחת ילדים קטנים. על רקע זה עולה השאלה האם הפרסום הרב שניתן למעשים אלו באמצעי התקשורת לא גורם בעקיפין למעשי רצח נוספים. כלומר האם עצם הדיון במעשי אלימות קשים ועצם פרסומם הרב, לא נותן לגיטימציה לרוצח הבא. השאלה מתגברת במיוחד כשמדובר בהורים שרצחו את ילדיהם או בעברייני מין. אלימים פוטנציאלים עלולים לתפוס את האווירה הכללית ואת מעשי אנשים אחרים כמציאות שבה יש להם מעין לגיטימציה לפעול שהרי הם לא הסוטים הדוחים והמוזרים ביותר בעולם. בהקשר לכך שאלנו מומחים מתחום הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה לדעתם בנושא. אחד החוקרים הראשונים עימו שוחחנו טוען בתוקף כי אין מתאם בין רמת האלימות שקיימת בכלי התקשורת לבין מעשי רצח דומים. "בעבר הנושא נחקר ארוכות בצה"ל" הוא אומר לנו. "בדקנו האם הפרסום על התאבדויות חיילים מהווה מעין טריגר לעוד התאבדויות. אחרי כמה שנים בהם בדקנו את שתי האפשרויות, כלומר מנענו לגמרי את הפרסום על מעשים כאלו למשך מספר שנים, התברר לנו מחקרית כי מספר ההתאבדויות של חיילים בצה"ל לא קטן כשלא דיווחו על מקרים אלו".

ש: כלומר אתה קובע שהפרסומים הרבים בכלי התקשורת לא מזיקים?
ת: אדם שלא רוצה לרצוח או להתאבד לא יהפך להיות אדם כזה בגלל שאחר עשה מעשה זוועה. אולם אני רוצה לסייג את דברי ולומר כי מהמחקרים עולה שיש קבוצה מסויימת באוכלוסייה שלגביה יש כן משמעות לפרסום התקשורתי הרב. אני מתכוון לאדם שרוצה לרצוח או להתאבד אלא שהוא מהסס ומתלבט. אדם כזה בהחלט עלול לחצות את הגבול ולבצע את המעשה שלו בגלל פרסום תקשורתי שיראה לו שיש עוד אנשים כמוהו. אולם מעבר לאדם זה, שהוא בעייתי עוד לפני הפרסומים, שאר בני האדם לא יושפעו מהאווירה הציבורית.

עמדה זו מקובלת על רוב החוקרים ואנשי המקצוע בתום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עימם שוחחנו לצורך כתבה זו. מומחה מתחום בריאות הנפש קבע כי "יש כאן סוג של שניות בעמדה שלנו ביחס לעיסוק רב במעשים קיצוניים. כלומר בניגוד לתחושה הציבורית שבה נראה כי הפרסומים גורמים לריבוי מעשי זוועה צריך לדעת שגם בעבר היו מעשי זוועה רבים כמו רציחות והתאבדויות אלא שהיה קשר שתיקה ולכן רק נראה לנו כיום שהעולם בו אנו חיים נהיה הרבה יותר אלים. עם זאת כמובן תמיד יש שוליים צרים שנוטים ממילא לאלימות שלגביהם העיסוק התקשורתי יכול בהחלט לתת רוח גבית".

כל המומחים איתם שוחחנו מודים עם זאת כי עצם העובדה שרבנו לא נושפע מפרסומים שלילים אינה אומרת שפרסומים כאלו הם רצויים. "בוודאי שאני לא שמח שהיום ילדים ומבוגרים נחשפים כך לזוועות" אומר לנו מומחה בנושא אלא ש"את השאלה הזו יש להפנות אל התחום האתי ולא אל התחום של בריאות הנפש".
בהקשר לכך בדיון שנערך בשעתו בין מספר עורכים בכלי התקשורת המובילים בישראל הודו רוב העוסקים בתחום כי מבחינה מוסרית יש להפריד בין עצם פרסום המעשה לבין ירידה לפרטי הפרטים. "חובת התקשורת לפרסם דברים, אך אסור לנו לפגוע עוד פעם במשפחות שנפגעו ונהרסו" אמר מומחה באותו דיון והוסיף כי "במקרי אונס למשל, פרסום של פרטי המעשה רק פוגע שוב פעם במתלוננת שגם כך חוותה טראומה נוראית". עמדה שונה היא עמדתו של איש התקשורת ושדרן הרדיו הפרובוקטיבי נתן זהבי. לשיטתו "רק זעזוע בוטה, כמכת פטיש בראש, מצליחים להזיז את המערכת להגביר את פעילותה נגד האלימות, להגביר את הענישה ולקדם את החקיקה בתחום. את עמדתו זו ביטה זהבי בסדרת מאמרים ב"זמן תל-אביב" שכללו תיאורים קשים במיוחד. הוא הסביר זאת כך: "אסור להפסיק את הסיקור. צריך להמשיך ולזעזע את הממסד שייתן את דעתו למתרחש. אז עם הרבה בחילה, הנה עוד כמה מהאירועים האפלים שהתרחשו בגוש דאנס המצחין והערים הסובבות אותו. הכינו את שקיות ההקאה".

עמדתו של זהבי (ושל אנשי תקשורת אחרים שלא מודים בכך במפורש), מעוררת שאלות רבות ומצריכה גם התמודדות רעיונית הלכתית כיוון שלדבריו לעיתים רבות חוסר פרסום של מעשים קשים לא תורם למיגורם אלא להסתרתם והשתקתם, כמו שלעיתים היתה המציאות באירועים שנחשפו בחברה החרדית בישראל. עם זאת עד כה נראה שבישראל אין כללים ברורים וחד משמעיים בשאלה זו וראוי שאנו כאנשים דתיים נקבע את גדרינו בכך וכן גם שהמחוקק יתן את דעתו בסוגיה זו.