לחיות את החיים

הבעיה שלנו, הצעירים, היא שאנו להוטים להשתחל לעולם המבוגרים מוקדם ככל האפשר. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר אצל אלו שסיימו את שנות התיכון ועליהם להחליט על המשך דרכם. בסופו של דבר כל אחד יידרש לגבש לעצמו החלטה אשר עתידה להשפיע לא רק על השנה הבאה, אלא גם על השנים הבאות ואולי אף יותר מכך.

אז רישיון נהיגה כבר יש לחלקם, והשלב הבא, כמקובל בעולמנו, הוא יציאה לשוק העבודה. ההנחה היא שכדי להגיע ליעד הנכסף צריך ל"החליק" את שנות התיכון, לצאת ל'טרק' במזרח ולנחות רעננים בעולם המבוגרים ואז להתחיל, כמובן, להרוויח כסף.

אי אפשר להתעלם מהגישה המוטעית שגורמת לחלקם לבחור, בלי היסוסים, בשירות הצבאי. השאיפה לגמור את השירות כמה שיותר מהר, ועימן שאר "החובות" האזרחיות, ואז לפרוץ לחיים הטובים, היא שעומדת ביסוד הגישה. לדעתם חבל לבזבז זמן לשווא.

כאן טמונה טעות נוראה שגורסת שהלימודים בכלל, ולימודי הקודש בפרט, הם בגדר המלצה על מנת להבטיח נחיתה רכה בחיים, או על מנת להעשיר את הידע בקצת היסטוריה ומורשת, שהרי לא יזיק קצת.

מכאן שגם לימודי התיכון נתפסים כתנועה במקום אחד. בזבוז זמן. אבל מכיוון שמדובר במסלול מחייב הרי שאין להם ברירה אחרת.

רישיון, הודו, עבודה ודירה- אלו ועוד שאר דברים מהחיים שבחוץ- מתפרשים כהתקדמות. מסתבר גם שהתורה נתפסת אצל צעירים ככזאת המתיימרת לשנות את האדם. לייצר לו תדמית של חנון, צנוע וענו, שהחזות המשתקפת ממנו הוא של אדם כפוף ומלא חצ'קונים. שיכולים לדרוך עליו בקלות, מדבר בשקט וחסר חיים.

זכות גדולה היא לאילו שלמרות שעולם המבוגרים קורץ מאוד, והמחשבה על הנחיתה הנעימה בעולם חופשי ומלא אפשרויות, לא הניאו אותם מלקבוע את מסלולם בין כותלי בית המדרש. כשמגדירים מטרה, שהיא השבחת הניצוץ היהודי, רק אז אפשר לחוש את החיים.

התורה עניינה לשנות את האדם גם מהבחינה הפנימית. היא מאפשרת להגיע לאמת של האדם, לעומק אישיותו, וכדי להשיג זאת יש המרחיקים לצערנו להודו.

יכול להיות שבישיבה התיכונית הגמרא לא ממש "הדליקה" אותנו, אבל מלימוד התורה אפשר לקבל המון. זה אולי יישמע יומרני או הזוי, אבל התורה היא החיים. היא זו שמעניקה חיים. המכינה או הישיבה הם מקומות שבהם אדם מעצב את אישיותו לתמיד ואת דרך חייו. הלימוד מחדיר שמחה, חיות, אושר, רענון, התרוממות . בבוא העת נצטרך כולנו להתמודד עם המשימות הרבות שיוטלו על כתפינו, אם יהיו אלו משימות לאומיות או אישיות, אבל נוכל לגשת אליהם מוכנים וטעונים בכוחות.

אם נפנים את זה שאנו מסוגלים להשתנות, כן, להשתנות, ולפתוח בפני התורה את התריסים האטומים שבתוכנו, רק אז נאהב את לימוד התורה ונזכה לראות בפירות עמל של לימוד מתיש ורווי מאמצים.

אל תתייאשו. גם אם בהתחלה אין חשק לפתוח ספר והכל נראה לכם מוזר ומאיים, כאילו נפלתם אל איזה כת של "מטורפים", קצב הלימוד המהיר והמרעיש, ספרים מוזרים וכבדים שמעולם לא נתקלתם בהם לפני, שעות רבות של לימוד ובזמנים לא שגרתיים, והמון המון סוגיות ו"אביי" ו"רבא", אלה רק חלק מהסיבות שבגללן תחושו לחץ ובלבול.

אבל זה רק נראה מפחיד ומאיים, עוד תתרגלו לשהות באוהלה של תורה ואפילו תיהנו מכל רגע. זה תלוי, כמובן, בכל אחד ואחד מאיתנו, אם נטה אוזן ולב לשמוע ולקבל את מה שיש לתורה ולקב"ה להשמיע ולהעניק לנו. ואם עד עכשיו לא ממש הצלחנו לקבל מתיקות מהלימוד לתוך הנפש והאישיות, זה הזמן האמיתי לעשות זאת. גם אם לא "מצאתם את עצמכם" בישיבה במשך תקופת אלול העמוסה, התחזקו והמריאו במסלול לעבר המטרה שהיא לחיות את החיים. בהצלחה.