חיתולי הנייר וגיל הגמילה הרצוי לתינוקות

השלב בו המומחים ממליצים לגמול ילד מהחיתולים עבר שינוי גדול במאה הקודמת מהרגע בו הומצאו חיתולי הנייר. חיתולים אלו הקלו מאד על הטיפול בילדים (נמנע הצורך מכיבוס וניקוי חיתולי הבד) ונראה שבעקיפין הם גם העלו את גיל הגמילה מטווח הגיל שבין שנה לשנתיים לטווח הגיל שבין שנתיים לשלוש שנים ואף לארבע שנים. שינוי זה מתקבל בברכה על ידי רוב המומחים בתחום גידול הילדים שמציינים כי תמיד עדיף לשלב בתהליך הגמילה את הילד ולא לכפות עליו גמילה כשהוא לא מוכן נפשית לכך. בהקשר לכך אומרת רבקה גלסנר פסיכולוגית ילדים ומנהלת את התחנה לטיפול בילד בחדרה, כי תמיד עדיף לשלב את הילד בתהליך הגמילה. "עיקר החינוך שלנו הוא בכך שאנו מלמדים את הילד הקטן מה נכון חברתית. תהליך הסוציאליזציה הוא שלב חשוב בו הילד לומד שמצד אחד יש את הרצונות שלו ומצד שני יש את כללי החברה. לכן אף על פי שבעבר אכן גיל הגמילה היה יותר מוקדם מהגיל שמאפשרים לנו היום חיתולי הנייר אני לא רואה בכך חסרון אלא ייתרון. אם בעבר הילד היה חווה את הגמילה כאילוף היום אנו מלמדים אותו ומשתפים אותו בתהליך דבר שיש בו ייתרון גדול". לדברי גלסנר המצב שהיה בעבר גם לא התאים לכל הילדים כיוון שלא כל ילד מוכן מבחינה גופנית להגמל לפני גיל שנתיים. "צריך לזכור למשל ששלפוחית השתן אצל ילדים לעיתים קטנה והוא לכן מרטיב בלילה במיטה. ההרטבה ועוד בעיות ביציאות עלולה לתסכל את הילד ולגרום לו לבעיות רבות בגיל מאוחר אם הוא יגיע לעימותים עם ההורים סביב הנושא".

ש: אז לוותר לילד כשהוא מסרב ללכת לסיר או לשירותים?
בגידול ילדים אין מתכון מסודר, זו לא מתמטיקה עם כללים. אני מתכוונת לכך שברור שחינוך גם בגיל שנתיים כשהילד מודע לתהליך הוא מעשה שבו ההורים צריכים להיות אוהבים ומחבקים מצד אחד אבל תקיפים ועומדים על שלהם מצד שני. הרי לא נוותר לילד עד אין סוף. אלא שכאן בדיוק החכמה, צריך לדעת מתי הגיל שבו הילד כבר מתאים למהלך חינוכי כזה שהוא לא קל ומתי הילד עדיין לא בשל ואז העימות עם ההורים הוא מיותר לחלוטין. לכן אני ממליצה כאן להורים להיות מאד קשובים לילד ולברר עם עצמם האם הילד מתאים לגמילה ואז להכנס להתליך כשמצד אחד הם עומדים על שלהם אך עדיין יכולים לבדוק האם הילד באמת בשל ורק סתם מסרב לשתף פעולה או שיש עדיין חוסר בשלות בתהליך.

ש: מה כל כך רע לגמול בגיל שנה או שנה וחצי?
נכון שעקרונית ניתן לגמול לפני גיל שנתיים אבל זו לא גמילה אלא אילוף. הילד כלל לא שותף לתהליך אלא מהונדס כמו בעל חיים לתוכו. זה בדיוק ההבדל בין חינוך לאילוף ולכן אני מתנגדת לשיטות של גמילה בגיל מוקדם למרות שאני מודעת לכך שקיימים כאלו שדוגלים בכך.

הפסיכולוגית רבקה גלסנר מייצגת בעמדתה את עמדת הזרם המרכזי בחינוך הילדים בעולם כיום. לפי גישה אין להילחץ גם במקרה שהילד לא נגמל עד גיל שלוש אלא יש לפעול עם התפתחותו של הילד מתוך ההבנה שכך התהליך ישאיר חותם מועט בנפשו ולא ייצר טראומה עקב המאבק עם ההורים ושאר הבעיות הקשורות לתהליך הגמילה.
אולם על גישה זו יש מערערים בעולם הטוענים כי דחיית גיל החיתולים היא בעייתית. גם בארץ פועלת מומחית גמילה התנגדת לדחיית הגמילה. דפנה תייר שהקימה לנושא אתר באינטרנט טוענת כי ריבוי בעיות הגמילה שמתגלות בעשורים האחרונים קשור בצורה ישירה להעלאת גיל הגמילה. "כל השיטה שדוגלת בהקשבה לצרכי הילד בנושא הגמילה היא חידוש מודרני. בחברות שבטיות עד היום ההורים ובעיקר האמהות מלמדות את הילד לא לעשות עליהם צרכים כמעט מרגע הלידה. האמהות קשובות לילד וגומלות אותו מגיל צעיר מאד. כך גם היה המצב בגיל של ההורים שלנו. לכן הטענה שאי אפשר לגמול מוקדם ושהילד לא בשל היא לא נכונה. פשוט נוח לנו היום לדחות את הגמילה כשיש לכך מחיר"

ש: מה המחיר?
בגיל שנתיים הילד מפתח מודעות ומתחיל לומר לא ואז הגמילה נהיית מאבק ומדובר במאבק כזה שההורים לא מקבלים בו תמיכה מהסביבה כי כולם דוגלים בכך שאסור לכפות על הילד. כך נוצרת מציאות שההורים משדרים חרדה אל הילד ובמקום לחנך אותו הם רק מעצימים את החרדות שיש לו מלכתחילה בנושא השירותים ואחר כך מתפלאים שיש בעיות גמילה ובעיות נוספות בעשיית צרכים אצל ילדים.

אבל רוב המומחים לא אומרים כמוך?
אני יודעת אבל אני ערכתי מחקר בנושא והגעתי לראיות שתומכות בגישה שלי ויש לי קבלות מהורים שעברו אצלי תהליך גמילה עם הילדים שלהם. כלומר למרות שאני מודעת לביקורת הרבה עלי אני מקווה שאנשים ייפתחו לקבל גם את הגישה שלי. בנוסף לצערי רוב הדוברים בתחום הזה של גידול ילדים מצטטים תאוריות של אחרים שאבד עליהם הקלח. כלומר כמעט שאף "מומחה" לא עסק בנושא כמוני אלא רק למד על כך או קרא על כך בקורס אוניברסיטאי אחד כחלק מהתואר שלו.

לכאורה רוב המחקרים תומכים בדחיית גיל הגמילה?
לצערי חלק מהמחקרים של העשורים האחרונים ממומנים על ידי חברות החיתולים. זה מצב בעייתי מאד לחוקר במיוחד במקרה שהוא יגלה שלא צריך לגמול בגיל מאוחר מה שיגרום לנזק כלכלי לגוף שמממן אותו. בנוסף לכך רוב החוקרים עסוקים יותר בלהסביר את המציאות החדשה שבה עקב חיתולי הנייר גיל הגמילה עולה. אני טוענת שלא צריך לתת נימוקים והתרים למצב החדש שהוא יציאה מהמציאות הטבעית שהייתה בעולם אלפי שנים. אחר כך מתפלאים למה היום יש עלייה דרמטית בבעיות גמילה ובעשיית צרכים. לדעתי התשובה לכך פשוטה אבל מעט חוקרים בדקו את ההשלכות של השינוי שנוצר בכיוון הזה שלי

תייר שפתחה תורה שלמה לגמילה בגיל שנה וחצי מעידה כי כך היא גם גמלה את ילדיה וכך היא הצליחה לגמול ילדים רבים שהוריהם כבר הלכו לכל המומחים בתחום ולא הצליחו לגמול את ילדם. "מגיעים אלי הורים עם ילדים בגיל 4 לא גמולים. אלו הורים שהלכו לכל המומחים והבעיה לא נפטרה. תאר לך את תחושת האכזבה והתסכול הרב שהם חווים. גם הילד עצמו נפגע מאכזבת ההורים ומאבד את האמון שלו בעצמו". לדברי תייר יש קשר של שתיקה סביב התופעה, "ההורים מתביישים בבעיה ולא מדברים עליה".

השיטה של תייר מוכרת גם לגורמי אקדמיה ולמטפלים רבים בשטח אך אלו מתנגדים בתקיפות לעמדה זו. "בתחום בו לכל שיטה יש ראיות ולכן צריך להזהר מאד מהכללות בתחום העדין הזה" אומר גורם שמצוי בתחום, בנוסף טוען הגורם כי "אי אפשר לצאת נגד רוב המחקרים בתחום הגמילה בצורה כזו נחרצת רק על בסיס מחקרה של דפנה, יש לערוך כאן מחקר עומק שיכלול המון נבדקים ובכל העולם ואז נוכל יותר לקבוע מה נכון ומה לא נכון".
כך אך כך גופים נוספים שמתנגדים לדחיית גיל הגמילה מחיתולים הם למרבה ההפתעה ארגוני הירוקים ושמירת הסביבה. ההתנגדות שלהם נובעת מהעובדה הפשוטה שלחיתול נייר לוקחות כ500 שנים להתפרק חזרה למרכיביו. כלומר גם נכדינו וגם נכדי נכדינו ילכו לעולמם לפני שראשוני החיתולים שנוצרו לפני חמישים שנה יתחילו להתפרק. מבחינה זו השימוש המופרז בחיתולי הנייר הוא פגיעה אנושה בטבע אומרים בארגונים אלו שאף ממליצים לשקול לחזור לשימוש בחיתולי הבד עם כל חוסר הנעימות שבכך עקב הנזקים שעושים חיתולי הנייר לסביבה.