בין חסידות לטפשות
הרב יניב חניאטז תמוז, תשסט08/07/2009האם יניב חניא כותב על ההבדל בין חסידות לטפשות ובין ריקוד אמיתי לריקוד נטול טעם. גם על הכיוון הספרדי של האיחוד בין הדברים.
באורות התורה אומר הרב קוק שישנו חסרון בלומדי קבלה רגילים – ש"...הם מלעיטים את עצמם ברמזי למודים הכתובים בספרים...". כלומר: גם כשלומדים פנימיות יש אפשרות לשקוע ב"חיצוניות של הפנימיות" לחשוב שהדברים נגמרים באותיות החיצוניות של המילים שלומדים, בשינון גימטריות, מדרגות וספירות מבלי להבין באמת את התוכן והמשמעות של הדברים.
נראה שהדבר נכון גם לגבי הטרנד של העיסוק המוגבר בחסידות בציבור הדתי לאומי בזמן האחרון (וכבר עתה יודגש שאנו עוסקים בטרנד ולא בעצם החסידות, לימוד חסידות או ענקי הדורות שיצרו אותה). פעמים רבות נדמה שיש באווירה הכללית הזו התעסקות מרובה ב"אותיות" החיצוניות של החסידות, לא בעומק המסרים שלה, אלא ב"גימטריות" ובפרפראות החיצוניות- בגרטל, בתפילין בתפילת מנחה או בזעקות של אהבה ושמחה שנובעות מחיקוי.
החסידות, כמו כל דבר אחר ביהדות, היא תורה המצריכה לימוד,בירור וידע שנבנה באיטיות. משפט חבד"י אומר ש"כשם שאי אפשר לחסידות בלי חסידים, כך אי אפשר לחסידים בלי חסידות", אולם דווקא בגלל אופיה ה"מתחבר" של החסידות הרי שיותר קל לצטט פתגמים חצי שלמים מתורות עמוקות אלו ולהרגיש ש"אתה בפנים" גם אם אתה לא. כאשר אדם לא מבין פסקה בגמרא, הרי שברור לו (ולאחרים) שהוא לא הבין אותה, אולם כאשר הוא מצטט ש"צריך להביט בשכל שבכל דבר", הרבה יותר קל לטעות ולחשוב שאני שולט בחומר.
אפילו בריקוד זה כך, והרב זווין מביא (בסיפורי חסידים, חלק המועדים,על קהלת) ציטוט מרבי נפתלי מרופשיץ שיש מצב שבו פשוט "חבל על הנעליים" של מי שעוסק בריקוד ללא ההכנות וההבנה המתאימים.
תורות החסידות גם נאמרו ברובן הגדול בעל פה, לקהל מיוחד, באירועים מסויימים ובהקשר מסויים מאוד, ושימוש "פשוט" כזה בתורות, בקפיצת הדרך ובקפיצת השנים יכול להוביל לבלבול של ממש... גם העובדה ששתי החסידויות המרכזיות שמשפיעות על העולם הדתי/ לאומי פועלות כבר שנים ארוכות ללא רבי- גורמת לכך שניתן לומר דברים רבים ולהחליט שזה בדיוק "על פי תורה". כמו ש"בטחון בה'" פירושו השלכת הזהירות לכל הרוחות או שיותר טובה התוועדות בליל הושענא רבה מעיסוק במשנה תורה.
לעיתים קרובות אני חש שצריך ללמוד מגדולי העולם של הציבור הספרדי, שידעו פעמים רבות לשלב תורות שונות מעין אלו בצורה בריאה מאוד, להעריץ את גדולי החסידות מבלי להשליך מהיכל הישיבה את הלמדנות הפשוטה, לקבל את הפנימיות מבלי לשבור את השקדנות ובירור העובדות, כולל הקשיים שעובדות אלו מציבות (ותגידו מה שתגידו, הנסיעות לאומן, לדוגמא, מציבות קושיות רבות מאוד). אפילו ללכת על טרנדים, בלי הצורך לזעוק את זה בלבוש משונה.
לפחות את הרצינות הזו אנחנו חייבים לגדולי העולם שיצרו את תורת החסידות, לברר את הדרך באמת ולהעמיק בה, לחבר אותה עם לימוד מקיף ועמוק, בירור הסיגים והוספה אמיצה של תורות אחרות... מה שיוביל לאישיות שלימה יותר ובעיקר- אמיתית יותר מהטרנד.
נראה שהדבר נכון גם לגבי הטרנד של העיסוק המוגבר בחסידות בציבור הדתי לאומי בזמן האחרון (וכבר עתה יודגש שאנו עוסקים בטרנד ולא בעצם החסידות, לימוד חסידות או ענקי הדורות שיצרו אותה). פעמים רבות נדמה שיש באווירה הכללית הזו התעסקות מרובה ב"אותיות" החיצוניות של החסידות, לא בעומק המסרים שלה, אלא ב"גימטריות" ובפרפראות החיצוניות- בגרטל, בתפילין בתפילת מנחה או בזעקות של אהבה ושמחה שנובעות מחיקוי.
החסידות, כמו כל דבר אחר ביהדות, היא תורה המצריכה לימוד,בירור וידע שנבנה באיטיות. משפט חבד"י אומר ש"כשם שאי אפשר לחסידות בלי חסידים, כך אי אפשר לחסידים בלי חסידות", אולם דווקא בגלל אופיה ה"מתחבר" של החסידות הרי שיותר קל לצטט פתגמים חצי שלמים מתורות עמוקות אלו ולהרגיש ש"אתה בפנים" גם אם אתה לא. כאשר אדם לא מבין פסקה בגמרא, הרי שברור לו (ולאחרים) שהוא לא הבין אותה, אולם כאשר הוא מצטט ש"צריך להביט בשכל שבכל דבר", הרבה יותר קל לטעות ולחשוב שאני שולט בחומר.
אפילו בריקוד זה כך, והרב זווין מביא (בסיפורי חסידים, חלק המועדים,על קהלת) ציטוט מרבי נפתלי מרופשיץ שיש מצב שבו פשוט "חבל על הנעליים" של מי שעוסק בריקוד ללא ההכנות וההבנה המתאימים.
תורות החסידות גם נאמרו ברובן הגדול בעל פה, לקהל מיוחד, באירועים מסויימים ובהקשר מסויים מאוד, ושימוש "פשוט" כזה בתורות, בקפיצת הדרך ובקפיצת השנים יכול להוביל לבלבול של ממש... גם העובדה ששתי החסידויות המרכזיות שמשפיעות על העולם הדתי/ לאומי פועלות כבר שנים ארוכות ללא רבי- גורמת לכך שניתן לומר דברים רבים ולהחליט שזה בדיוק "על פי תורה". כמו ש"בטחון בה'" פירושו השלכת הזהירות לכל הרוחות או שיותר טובה התוועדות בליל הושענא רבה מעיסוק במשנה תורה.
לעיתים קרובות אני חש שצריך ללמוד מגדולי העולם של הציבור הספרדי, שידעו פעמים רבות לשלב תורות שונות מעין אלו בצורה בריאה מאוד, להעריץ את גדולי החסידות מבלי להשליך מהיכל הישיבה את הלמדנות הפשוטה, לקבל את הפנימיות מבלי לשבור את השקדנות ובירור העובדות, כולל הקשיים שעובדות אלו מציבות (ותגידו מה שתגידו, הנסיעות לאומן, לדוגמא, מציבות קושיות רבות מאוד). אפילו ללכת על טרנדים, בלי הצורך לזעוק את זה בלבוש משונה.
לפחות את הרצינות הזו אנחנו חייבים לגדולי העולם שיצרו את תורת החסידות, לברר את הדרך באמת ולהעמיק בה, לחבר אותה עם לימוד מקיף ועמוק, בירור הסיגים והוספה אמיצה של תורות אחרות... מה שיוביל לאישיות שלימה יותר ובעיקר- אמיתית יותר מהטרנד.
הוסף תגובה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא עם וארץ ישראל