נוהגים באדישות
איתמר ליברמן/ מהגולשיםכט סיוון, תשסט21/06/2009סוגיית הקטל בכבישים הפכה לשגרת יום קשה וכואבת. אנחנו מעודכנים מידי יום בכמות הנפגעים בתאונות וכבר התרגלנו למקומם הקבוע בתשדירי החדשות. עובדה זו, כך מסתבר, הולידה גילויי אדישות שהצליחו לחלחל לתוך החברה ממש.
סוגיית הקטל בכבישים הפכה לשגרת יום קשה וכואבת. אנחנו מעודכנים מידי יום בכמות הנפגעים בתאונות וכבר התרגלנו למקומם הקבוע בתשדירי החדשות. עובדה זו, כך מסתבר, הולידה גילויי אדישות שהצליחו לחלחל לתוך החברה ממש.
לא מזמן נתקלתי במפגע תחבורתי, היינו פקק תנועה, שנגרם כתוצאה מתאונה ששיבשה את כל תנועת הרכבים. ככל שהתקדמתי עם הזרימה האיטית של הרכבים, וככל שגברו קולות הסירנות והאמבולנסים, התבהרה בפניי התמונה העצובה. הנה עוד תאונה התווספה למאגר הנתונים של מספר תאונות הדרכים בכבישי ארצנו.
פתאום שמתי לב שאף אחר מהנהגים לא חשב אפילו לצאת מהרכב כדי לוודא מה קרה ולהתעניין. התאונה הזאת, כמו אחרות, הן דבר שבשגרה וככל הנראה עובדה זו גורמת להנמכה בממדי האירוע ובעוצמתו.
למעשה בשטח כולם צפרו, התעצבנו, דחפו, ניסו להשתחל דרך הצדדים, עקפו מימין כדי להתקדם עוד כמה מטרים. יתרה מזו, ישנם נהגים שניסו לעבור דרך רווחים קטנים שבלתי אפשרי למעבר רכב דרכם, תוך שהם מסכנים את הנהגים האחרים.
כשסוף סוף נפתח הכביש לתנועה הטירוף שאחז בנהגים רק הלך והתגבר. מכוניות דרכו על הפס הצהוב מימין, שרק סנטימטרים אחדים הפרידו בינן לבין מכוניות אחרות. ממש קיללו וגידפו כדי להרוויח עוד כמה מטרים.
מיותר לציין שהמחזה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי בגלל ציבור נהגים שמסוגל לפעול בניגוד להיגיון ולהסתכן ולסכן אחרים בשביל להגיע לרמזור הבא.
האדישות וההתנהגות של הנהג הישראלי, ולא משנה מאיזה מגזר הוא משתייך, גובלים בטירוף ושכרון חושים. לאחרונה התבשרנו על צעדים משמעותיים בציבור החרדי מתוך מטרה ליצור מודעות לנושא. ככל הנראה הדבר נובע מהבנה שאף מגזר לא חסין בפני תאונות והמחזות המחרידים יכולים להתחולל גם לנוסעים ששבים מביקור בקברי צדיקים או מלימוד תורה ולא רק לשבים מבילוי במועדון בשעות לילה מאוחרות.
האדישות לנושא נוגעת לכלל הציבור, ובעניין הצעירים שחיים בעולם שהכול אינסטינקטים, גירויים ומשחקי אגו הדבר מצריך חשיבה עמוקה ויצירתיות. שימוש בשפה וויזואלית ומוחשית, כמו אינטרנט וטלוויזיה, ואפילו הטלפון הסלולארי, יכולים לחדור יותר חזק למודעות אצל צעירים. כמו שמנהיגי היהדות החרדית החליטו שחייבים לחשוף את ציבור שלהם בשפה המוכרת להם, כך גם אצל צעירים. אז לא ביידיש, או בתוכחות מהמקורות, אבל כן בשפה שתדבר אל הצעירים.
צריך להוקיע את תופעת האדישות ולשאוף ליותר יחסי גומלין והבנה בין נהגים על הכביש. קרוב לוודאי שאימוץ נורמה של כבוד והבנה בין נהגים תוכל למנוע תאונות ומפגעים.
בראש ובראשונה הכול מתחיל בקבלת רישיון הנהיגה שנדמה שהיא לא מעוררת תחושה של רצינות וכובד ראש אצל הנהג החדש. אי הבנת האחריות על קבלת הרישיון עלול להוות גורם לתאונה, לעוד משפחה שתתווסף למאות שנכנסו למעגל האובדן.
כל אותן פרסומות ומודעות על צעדים להפחתת ההרוגים הן ביסודם משגה מבחינה מהותית. צריך להשפיע על התנהגות הנהג ולא לדבר אליו בסיסמאות של מספר ההרוגים בשנה החולפת. אנו מניחים שאם איננו מכירים את ההרוגים אז אין סיבה שזה יעניין אותנו.
חבל שהציבור יאבד פרופורציות בשניות על הכביש וימשיך להתייחס לתאונות הדרכים כאל דבר מובן מאליו, כאל אירוע שגרתי שאפשר לדלג עליו. הדבר עלול להיות בסופו של דבר בעוכריה של החברה כולה.
ההשוואות של מהירות הנסיעה ממקום למקום, מאיכות העקיפות, מהמריבות השטותיות שמתבטאות בכביש הן מעוררות בחילה ותדהמה. תחרות של מי נוסע מהר יותר היא מגוחכת, טיפשית וילדותית, אך מסתבר שרוב הנהגים רואים חובה לקחת חלק בהן.
מידי יום אנו מתוודעים לסיפורים על אסונות בכבישים אולם זה לא מונע מאיתנו לסכן את חיינו פעם אחר פעם בצורה משוללת כל הגיון ושיקול דעת.
הבעיה כנראה נעוצה עמוק בתת המודע של כל אחד מאיתנו. אנו בטוחים ש"לנו זה לא יקרה" העיקר לתת הופעה מרהיבה ומושכת עיניים, כחלק ממשחקי אגו, או סתם כי אין לנו בעיה לקחת סיכונים.
על הכביש צריך לנהוג כמו בחינוך ילדים או בטיפול בקשישים ובעלי מוגבלויות. מראש נכנסים לתוכו ברוגע ובמטען גדוש של סובלנות. העצה הפשוטה היא לפני שהנהג נכנס לרכב ומתניע שיכניס את עצמו לרגיעה נפשית ולשלווה, וגם לכל תרחיש אפשרי על הכביש כגון פקק או מחסום משטרתי. מילים מרגיעות, שיר טוב שמתנגן ברדיו או שיעור תורה, ובעיקר הבנה שתגובות ספונטאניות שנובעות מלחץ אינן מועילות, יבטיחו נהיגה בטוחה ונטולת סיכונים. זוהי עצה יעילה בכל התחומים בחיים, אבל בכביש היא גם מצילה חיים, אחרת נסיעה בכביש תמשיך להיות כרוכה בסכנה. אנחנו אמנם לא יכולים לשלוט במצב הכביש, אבל אנחנו כן יכולים להתמודד איתו. ועיקר שנחזור בשלום.
לא מזמן נתקלתי במפגע תחבורתי, היינו פקק תנועה, שנגרם כתוצאה מתאונה ששיבשה את כל תנועת הרכבים. ככל שהתקדמתי עם הזרימה האיטית של הרכבים, וככל שגברו קולות הסירנות והאמבולנסים, התבהרה בפניי התמונה העצובה. הנה עוד תאונה התווספה למאגר הנתונים של מספר תאונות הדרכים בכבישי ארצנו.
פתאום שמתי לב שאף אחר מהנהגים לא חשב אפילו לצאת מהרכב כדי לוודא מה קרה ולהתעניין. התאונה הזאת, כמו אחרות, הן דבר שבשגרה וככל הנראה עובדה זו גורמת להנמכה בממדי האירוע ובעוצמתו.
למעשה בשטח כולם צפרו, התעצבנו, דחפו, ניסו להשתחל דרך הצדדים, עקפו מימין כדי להתקדם עוד כמה מטרים. יתרה מזו, ישנם נהגים שניסו לעבור דרך רווחים קטנים שבלתי אפשרי למעבר רכב דרכם, תוך שהם מסכנים את הנהגים האחרים.
כשסוף סוף נפתח הכביש לתנועה הטירוף שאחז בנהגים רק הלך והתגבר. מכוניות דרכו על הפס הצהוב מימין, שרק סנטימטרים אחדים הפרידו בינן לבין מכוניות אחרות. ממש קיללו וגידפו כדי להרוויח עוד כמה מטרים.
מיותר לציין שהמחזה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי בגלל ציבור נהגים שמסוגל לפעול בניגוד להיגיון ולהסתכן ולסכן אחרים בשביל להגיע לרמזור הבא.
האדישות וההתנהגות של הנהג הישראלי, ולא משנה מאיזה מגזר הוא משתייך, גובלים בטירוף ושכרון חושים. לאחרונה התבשרנו על צעדים משמעותיים בציבור החרדי מתוך מטרה ליצור מודעות לנושא. ככל הנראה הדבר נובע מהבנה שאף מגזר לא חסין בפני תאונות והמחזות המחרידים יכולים להתחולל גם לנוסעים ששבים מביקור בקברי צדיקים או מלימוד תורה ולא רק לשבים מבילוי במועדון בשעות לילה מאוחרות.
האדישות לנושא נוגעת לכלל הציבור, ובעניין הצעירים שחיים בעולם שהכול אינסטינקטים, גירויים ומשחקי אגו הדבר מצריך חשיבה עמוקה ויצירתיות. שימוש בשפה וויזואלית ומוחשית, כמו אינטרנט וטלוויזיה, ואפילו הטלפון הסלולארי, יכולים לחדור יותר חזק למודעות אצל צעירים. כמו שמנהיגי היהדות החרדית החליטו שחייבים לחשוף את ציבור שלהם בשפה המוכרת להם, כך גם אצל צעירים. אז לא ביידיש, או בתוכחות מהמקורות, אבל כן בשפה שתדבר אל הצעירים.
צריך להוקיע את תופעת האדישות ולשאוף ליותר יחסי גומלין והבנה בין נהגים על הכביש. קרוב לוודאי שאימוץ נורמה של כבוד והבנה בין נהגים תוכל למנוע תאונות ומפגעים.
בראש ובראשונה הכול מתחיל בקבלת רישיון הנהיגה שנדמה שהיא לא מעוררת תחושה של רצינות וכובד ראש אצל הנהג החדש. אי הבנת האחריות על קבלת הרישיון עלול להוות גורם לתאונה, לעוד משפחה שתתווסף למאות שנכנסו למעגל האובדן.
כל אותן פרסומות ומודעות על צעדים להפחתת ההרוגים הן ביסודם משגה מבחינה מהותית. צריך להשפיע על התנהגות הנהג ולא לדבר אליו בסיסמאות של מספר ההרוגים בשנה החולפת. אנו מניחים שאם איננו מכירים את ההרוגים אז אין סיבה שזה יעניין אותנו.
חבל שהציבור יאבד פרופורציות בשניות על הכביש וימשיך להתייחס לתאונות הדרכים כאל דבר מובן מאליו, כאל אירוע שגרתי שאפשר לדלג עליו. הדבר עלול להיות בסופו של דבר בעוכריה של החברה כולה.
ההשוואות של מהירות הנסיעה ממקום למקום, מאיכות העקיפות, מהמריבות השטותיות שמתבטאות בכביש הן מעוררות בחילה ותדהמה. תחרות של מי נוסע מהר יותר היא מגוחכת, טיפשית וילדותית, אך מסתבר שרוב הנהגים רואים חובה לקחת חלק בהן.
מידי יום אנו מתוודעים לסיפורים על אסונות בכבישים אולם זה לא מונע מאיתנו לסכן את חיינו פעם אחר פעם בצורה משוללת כל הגיון ושיקול דעת.
הבעיה כנראה נעוצה עמוק בתת המודע של כל אחד מאיתנו. אנו בטוחים ש"לנו זה לא יקרה" העיקר לתת הופעה מרהיבה ומושכת עיניים, כחלק ממשחקי אגו, או סתם כי אין לנו בעיה לקחת סיכונים.
על הכביש צריך לנהוג כמו בחינוך ילדים או בטיפול בקשישים ובעלי מוגבלויות. מראש נכנסים לתוכו ברוגע ובמטען גדוש של סובלנות. העצה הפשוטה היא לפני שהנהג נכנס לרכב ומתניע שיכניס את עצמו לרגיעה נפשית ולשלווה, וגם לכל תרחיש אפשרי על הכביש כגון פקק או מחסום משטרתי. מילים מרגיעות, שיר טוב שמתנגן ברדיו או שיעור תורה, ובעיקר הבנה שתגובות ספונטאניות שנובעות מלחץ אינן מועילות, יבטיחו נהיגה בטוחה ונטולת סיכונים. זוהי עצה יעילה בכל התחומים בחיים, אבל בכביש היא גם מצילה חיים, אחרת נסיעה בכביש תמשיך להיות כרוכה בסכנה. אנחנו אמנם לא יכולים לשלוט במצב הכביש, אבל אנחנו כן יכולים להתמודד איתו. ועיקר שנחזור בשלום.
הוסף תגובה
עוד מאיתמר ליברמן/ מהגולשים
עוד בנושא אמונה