לא מספיק דוגמנית בשביל להיות זמרת

המאמר פורסם לראשונה בעלון הנוער "עולם קטן"

זה קרה בדיוק לפני חודש ונגמר לפני יומיים. סינדרלה יצאה מהאגדות והופיעה בשידור חי בטלוויזיה הבריטית. סוזן בויל, קוראים לה. היא מובטלת בת ארבעים ושמונה וגרה בעיירה קטנה בסקוטלנד יחד עם החתול שלה. בילדותה סבלה מלקויי למידה, בהמשך לקחה קורס בישול ואפילו כמה שיעורי זמרה, אך כל ניסיונה הציבורי הסתכם בהופעות בכנסייה שלה ובמועדון קריוקי מקומי. סוזן היא רווקה ובודדה ומעולם לא היה אף גבר שהביע בה עניין. כשצעדה אל הבמה של תוכנית הכישרונות הבריטיים, לקח לקהל שתי שניות בדיוק להמיר את התדהמה השקטה בנחירות בוז קולניות. בשמלת סבתא שמזמן יצאה מן האופנה, בפנים חפות מאיפור ובמבטא אירי מבולבל העזה להצהיר לעיני מצלמות הטלוויזיה שרצונה להידמות לזמרת העל והשחקנית הבריטית המפורסמת איליין פייג'. גלי הלעג והצחקוקים שניתכו אליה מכל עבר איימו לשטוף את האולפן. אלא שאז פתחה סוזן את הפה והתחילה לשיר. וכאן קרה הקסם. התברר שבויל שלא זכתה לְחֲזוּת חיצונית נאה במיוחד, בורכה בקול מלאכי נדיר. צוות השופטים, הקהל באולפן ומיליוני הצופים בבית קיבלו את שוֹק חייהם. נדמה היה כאילו מכת חשמל אדירה הכתה את כולם. תוך שניות הפכה הדממה למחיאות כפיים סוערות והקהל שנעמד על רגליו התקשה להפסיק להריע. בויל נבחרה פה אחד על ידי שלושת השופטים לעבור לשלב הבא בתחרות, והם לא הצליחו להתאפק מלומר עד כמה הופתעו מהופעתה.
האירוע הזה סימן את תחילתו של צונאמי תקשורתי. למחרת בבוקר מאות תחנות טלוויזיה ועיתונים בכל רחבי העולם העלו על נס את סיפור "הברווזון המכוער" המודרני. סרטון של ההופעה שהועלה לאתר YouTube הפך לתופעת אינטרנט וזכה לכ-45 מיליון (!) צפיות תוך ימים ספורים. כלל הסרטונים שלה נצפו למעלה מ-120 מיליון פעמים. בויל זכתה לערך משלה בוויקיפדיה - האינצקלופדיה האינטרנטית המפורסמת, והוזמנה לראיונות בתוכניות אירוח חשובות.

שטיפת מוח אסתטית
וכאן קם לו הילד הקטן. אותו נודניק תמים שהתעקש להרוס לכולם את החגיגה ולנוכח שאגות ההתפעלות של ההמון מ'בגדי המלך החדשים', לא התאפק וזרק את ההערה הקטנה שלו. ושוב הוא קם הילד הזה, פוער עיניים תמימות ושואל בכנות: 'על מה הרעש? מה בעצם מפתיע כל כך? היא לא נראית כמו דוגמנית אבל היא שרה כמו זמרת. אוקיי. משהו פה לא בסדר?!'
והתשובה לשאלה הזו חושפת את האמת הכואבת על כך שבעצם כולנו קורבנות. שנים על גבי שנים של שטיפת מוח אסתטית, לימדו אותנו להתקבע על דפוסים פיזיים מצומצמים מאוד כ'ראויים', כאפשריים, כהוכחה לקיומו של כשרון. מעל גבי שלטי החוצות, בין דפי העיתונים ובתוכניות הטלוויזיה והסרטים, הן פרושות לראווה. יפות ונוצצות, רזות עד אימה, ועם חיוך של מיליון דולר על פניהן הצבועות. כאילו שאין בעולם גם נשים אחרות. נורמאליות. רגילות כאלו. אתם יודעים, בדיוק כמו שאתם ואני פוגשים בחיים כל יום. למעשה אין שום סיבה אמיתית שלא נקבל בשוויון נפש גמור את יכולת הזימרה של אותה סוזן. אנחנו מופתעים כי היא לא נראית לנו מספיק דוגמנית כדי להיות זמרת. הרעל התקשורתי חדר ומפעפע גם בדם שלנו בדמות העיקרון שלפיו כדי לשיר את צריכה קודם כל למשוך תשומת לב זולה, זימתית ורדודה במיוחד. תוכניות הכישרונות מנהלות רומן עם ערוץ האופנה הרבה יותר ממה שהן מחוברות לאיכות של עשייה מוזיקלית. ומבחינה זאת סוזן בויל באמת לא הייתה אמורה להיות יותר מאשר בדיחה. בראשם של עשרות מיליוני צופי הטלוויזיה ברחבי העולם לא הייתה יכולה שלא לחלוף המחשבה: 'איך היא בכלל מעזה להיות זמרת?! הרי צופי טלוויזיה ותיקים שכמונו לא מכירים אף דוגמא אחרת של זמרת שהיא לא נראית כמו דוגמנית. וכי אחת כמוה, מסוגלת בכלל לשיר?!'

מעמד האישה וההתחסדות
האידיאל האסתטי הנוקשה שהטלוויזיה כופה על העולם המערבי תובע מאישה להיות חטובה וצעירה (או נראית כזו בעזרת ניתוחים אסתטיים), משפריצה מיניות כוזבת והבטחה שקרית לפיתוי. וכל זה עוד לפני שפתחה בכלל את הפה, אמרה משהו או שרה איזה שיר. במחשבה שניה, מותק, בכלל אל תפתחי את הפה. תהיי יפה ותשתקי! בל נשכח, חברים. זו התרבות שרוממות "מעמד האישה" בגרונה, ו"כבוד האדם באשר הוא אדם", על לשונה...
ואותו אידיאל האסתטי שבגללו מגחכים ואחר כך נבוכים כששומעים את בויל, הוא רעה חולה חברתית מסוכנת. כי לא רק זמרים הם קורבנותיה. גם הצופים בהם. כי מי שהמסך שלו מלא בלונדיניות בעל כורחן שמופיעות בלא חשוב מה, ונכנעות לאותו תכתיב עצמו שדורש גם ממגישת החדשות וגם מאיש מזג האוויר להיראות ולהצטייד במידות פיזיות שאינן חורגות במילימטר ממה שכתוב בחוזה דוגמנות סטנדרטי, פשוט לא יכול לחשוב אחרת. וזה מסוכן. כי רוב בני האדם לא נראים כך. את המחיר משלמות עשרות אלפי נערות חצי אנורקסיות שמרעיבות את עצמן במרדף אחר מודל דמיוני שאין להן סיכוי להשיג. את המחיר משלמות המוני נשים שטוענות שהסיכוי שלהן להתקבל לעבודה חדשה תלוי באופן שבו יתלבשו לראיון הקבלה, ובנות בלי סוף שסובלות מהטרדות ופגיעות מצד גברים, שבשוּק הבשר שהולך בחוץ למדו לחשוב שאישה זה בסך הכול אובייקט גופני או מוצר מקדם מכירות. את המחיר משלמים גם המוני בחורים ובחורות שנתקעים בתהליך החיפוש אחר בן/בת זוג לאהוב ולבנות איתו את החיים, כי בראש הם נעולים על סטנדרטים של יופי שקשה מאוד למצוא בשוק (ושוכחים את העובדה הקטנה שגם הם עצמם לא בדיוק עונים על ההגדרות הללו). את המחיר משלמים כולנו בכך שאנו הולכים ומאבדים את היכולת להאמין בזכותם וביכולתם של אנשים שאינם נראים כמו כוכבי קולנוע לומר ולעשות משהו בעל משמעות ולהצליח בחיים.

האם יש סיבה לאופטימיות?
סוזן בויל הוכיחה לתכנית הכישרונות הבריטית שאפשר לדעת לשיר, ואפילו טוב מאוד, מבלי להיראות על פי תכתיב הדוגמנות של עריצות המדיה. אבל השאלה הגדולה המרחפת בחלל האוויר היא האם הפרשייה הזו מסמנת שינוי כיוון. האם יש תקווה לחשיבה מחדש והתייחסות שונה לבחורות שלא נראות כמו ברבי ולגברים שלא נראים כמו ג'יימס בונד?
למרות שמאוד הייתי רוצה לחשוב שכן, לצערי התשובה שלילית. נאמר את זה חריף יותר. צריך להיות תמים כדי לא לחשוד שגם פסטיבל בויל והכרכורים המפרגנים סביבה, הם בסך הכול עוד מניפולציה אכזרית של טלוויזיה צמאת רייטינג שדרמות כאלו הן פשוט החמצן שלה. בצדקנות מלוקקת מגלה התקשורת מישהו ש'לא היה לו סיכוי', נותנת לו סיכוי, מתנשאת עליו, מתפעלת מעצמה עד אין קץ על שנתנה למישהו סיכוי, הופכת אותו מבנאדם לקוריוז, ואחרי שבועיים של חסד שבהם סחטה אותו מכל הכיוונים משליכה אותו לתהומות השכחה.
אל תתבלבלו, חברים. וכי העליתם על דעתכם לרגע אחד שיתנו לאחת כמוה לעלות סתם ככה על הבמה, בשמלה מגוחכת, בסנטר כפול ובדיבור עילג?! הכול הוא פרי של עבודה מושכלת של אנשי תוכן ויחסי ציבור, שתכננו לפרטי פרטים את ההופעה המדוברת במטרה להפוך את בויל ל"ברווזון המכוער" שכולנו מכירים מהאגדות. העוויות הפנים המלגלגות של צוות השופטים ואיתו הקהל באולפן, היו כתובות שחור על גבי לבן בתסריט המוכן מראש, והכול כחלק מתוכנית מחושבת. הרי כשהם רוצים הם יודעים יפה מאוד להלביש, לאפר, לצבוע ולסדר שיער. הפעם פשוט חיפשו משהו אחר ש'יעשה את זה' לצופים צמאי הריגושים על הספה בבית. ומיליונים בכל רחבי העולם אכן בלעו את הפיתיון בתאווה רבה והריעו בקול גדול. האם אחרי הכול היה כאן איזשהו חשבון נפש אמיתי? הכאה על חטא? קריאה לחשיבה מחודשת? כמובן שלא. כי בטלוויזיה אין אלוהים. או שבעצם יש. רייטינג, קוראים לו. ועל מזבחו מוקרבים גם קורבנות אדם. בתוך האולפן ומבינינו הצופים בבית.
הלוחמים היחידים שנותרו כנגד משטר החיצוניות שמנסים לכפות עלינו, הם אנחנו. יש אפשרות לכל אחד ואחת מאיתנו להדוף מעליו את השטיפה הזו. לצרוך ממנה פחות ופחות, לשנן לעצמנו להאמין בעצמנו ובסובבים אותנו ללא שום קשר לאיך שאנחנו נראים. וכן, להוריד עוד כמה שעות מול המראה בשבוע. בסוף בסוף אם תהיו טבעיים יותר, תהיו גם באמת באמת יפים יותר. השלום שישרור בין הבפנים שלכם למה שיראו מבחוץ יחדור ויפעל טוב יותר מכל ליפסטיק ומותג עלובים ונוצצים.

* נכתב בעקבות טוריהן של סמדר שילוני ואריאנה מלמד ב-ynet