לילה ראשון בלי אמא
איתמר ליברמןו ניסן, תשסט31/03/2009למען האמת הצבא היה נושא לשיחה ודיון בכל זמן ומקום: בהפסקות, בחדר האוכל, בלילות בפנימייה ובשיעורים עצמם.
בימים אלה אנו מסירים מעלינו את מדי התלמיד שהעניקו לנו השתייכות למגזר המצומצם של תלמידי הישיבות והמכינות ונלבש את מדי החאקי הרשמיים שיעניקו לנו, בנוסף על הכיפה והציציות, ייחוס לקבוצת השתייכות מכובדת אחרת. קבוצה שהיא משפחה שקשורה בקשר חזק להיסטוריה ולמורשת של העם שלנו. הישיבה עולה על מדים וכצפוי טעונה במצב רוח קרבי.
שנה וחצי של עיסוק יומיומי בלימוד מגיעה אל סיומה לטובת התגייסות לשורות הצבא במועד הגיוס הקרוב שחל, כמו בכל שנה, בחודש מרץ. ימים ספורים מפרידים בינינו, המיועדים לגיוס, לבין תקופה מיוחדת אשר תעצב את אישיותינו ואת השקפת עולמנו ותותיר בנו רשמים, חוויות והרבה זכרונות. בעוד זמן קצר נסיר מעלינו את מדי התלמיד שהעניקו לנו השתייכות למגזר המצומצם של תלמידי הישיבות ונלבש את מדי החאקי ואז נהפוך להיות בני אותה קבוצת השתייכות מכובדת. קבוצה שהיא משפחה שקשורה בקשר חזק להיסטוריה ולמורשת של העם שלנו. למעשה אנו מסירים מעלינו את בגדי התיאוריה ולובשים את בגדי העבודה. מאז והלאה נצטרך לתרגם את מה כל שלמדנו בישיבה, בין דפי הגמרא, מהסוגיות ומהקושיות וליישמם בשטח. אנו יוצאים מהבועה הישיבתית הסגורה ומתחילים להיחשף ולהיפתח לחברה הישראלית כפי שהיא על כל גווניה.
למען האמת הצבא היה נושא לשיחה ודיון בכל זמן ומקום: בהפסקות, בחדר האוכל, בלילות בפנימייה ובשיעורים עצמם. מיותר לציין שניתן חשיבות יתרה לנושא זה שרובו כולו הוא אי ודאות, מחשבות לאן ללכת, מילוי טפסים וזימונים, וגם לא מעט פחדים וחששות. עכשיו אנו הולכים להרגיש זאת על בשרנו. האי ודאות יפנה את מקומו להתמודדות וקיום יומיומיים במערכת הצבאית.
לאמתו של דבר, מבלי שאקבע באופן נחרץ לגבי חבריי האחרים, באופן אישי אני מתגייס עם רגשות מעורבים. מצד אחד, המלחמה האחרונה בדרום והעוצמות של צה"ל שבאה לידי ביטוי במלחמה הן מקור לגאווה ובוודאי שנרגיש גאים להפוך להיות חלק מאותה עוצמה אדירה. אבל מצד שני, במבט כלפי מעלה, על ההנהגה, ישנה אכזבה ואין כל תחושת גאווה שהיא. ישנה רפיסות, חולשה וחוסר אמונה, שאולי כחיילים זה יכאב לנו ואנו עלולים להיפגע מהם.
כך או כך, אנחנו צריכים לעשות את השליחות שלנו גם אם תמונת המצב ששוררת בהנהגה לא מעודדת במיוחד. זוהי שליחות שהקב"ה ביקש ממנו לעשות, ולהיות חייל זו לא חובה זו זכות.
"ספירת הגומר" של הימים שנותרו עד לגיוס מראה לנו שנותרו רק כמה ימים ואין ספק שאחרי המלחמה בדרום נותרו תחושות חזקות ומוטיבציה גבוהה. מול מסכי הטלוויזיה, המחשב והפלאפון לא הפסקנו להתעדכן ולהיחשף יום יום לאומץ, ולגבורה של חיילנו שרוצים להילחם ברוע, באויב, ובידיעה שזה עלול לגבות מהם מחיר כבד של קורבנות. הכול מתוך שליחות, אמונה והקרבה. באותו רגע רצינו להיות כמוהם. במיוחד להיות חלק מהנציגות הדתית המכובדת ששמענו עליה, לצערנו דוקא בהקשר של גביית מחיר ממנה.
המלחמות שמתרחשות לצערנו הן שחושפות בפנינו את האיכויות הנדירות של צה"ל, ביכולת המבצעית המרשימה, באומץ ליבם, בנכונות למסור חיים למען עם ישראל. גברה ההבנה והתחושה שהם הרי שליחיה של האומה ישראלית היוצאים להגן על העם מפני האויב. עמוק הם הפנימו שאם למות אז עדיף בקרב וליפול על מטרה נעלה וחשובה של קיום עם ישראל בארצו.
תקופת הצבא היא תקופה של חיבור וקשרים חברתיים בין מגזריים, חוויות והתעלות. לא משנה אם חלקנו צפויים להיות ג'ובניקנים או קרביים ההרגשה שלנו תלויה רק בנו. אם נרגיש שזוהי שליחות, שצריכים אותנו ואנו בורג קטן במנוע שמפעיל את עם ישראל ושומר עליו, הרי שבכל צעד ושעל, גם בעת קשיים, נדע לאן אנו שואפים ולאמוד את גדול תרומתנו. לבטח על ידי כך נרגיש בהמשך סיפוק רב. זו תקופה שנזכור כל חיינו. סביר להניח שיהיו קשיים, אך אל נראה סימני ייאוש ורפיון, ניעזר ברבנים מהישיבה, בהורים, בחברים, בשביל זה יש לנו אותם וואסור להתבייש מלשתף ומלהתייעץ. פשוט נסתכל קדימה, נחשוב מחשבות טובות, ונפנים שלמעט פגיעה בגוף הרי ששום תרחיש לא שווה שנהיה לחוצים ממנו.
מצווה גדולה לשרת בצבא משום "הצלת ישראל", "וכיבוש הארץ" ובקרוב נזכה לקיימן. אלו מצוות שדורות רבים חלמו כל השנים לעשות את המצוות הללו ועכשיו יש בידנו לעשות את מה שהם לא יכלו. רובנו מתגייסים לשנה וחצי אבל צריך לדעת שלמרות התקופה הקצרה יש הרבה דברים שאפשר לעשות בהם. גם בחוץ יש הרבה דברים חשובים לא פחות כמו: הקמת משפחה, עשייה חינוכית, התיישבות חברתית, אקדמאית וכלכלית. עם ישראל זקוק לנו בבניין העם. בתרומה במקומות אחרים ובזירות אחרות. העיקר שנתאמץ להוציא מעצמנו ולתרום את המקסימום בשנה וחצי של השירות.
אנו עוזבים רשמית את המסע בין דפי הגמרא ומהסוגיות ומתנתקים זמנית מהחוויות של שבתות הישיבה ושירי השבת ומשיעורי המוסר של ראש הישיבה. זה הזמן לתרגם את כל שלמדנו וחווינו בהוויה הישיבתית למעשים בשטח, וגם חשוב שלא נזניח את הלימוד בצבא, גם אם נותרו דקות בודדות ננצלם ללימוד.
חשוב שנזכור שתמיד חושבים עלינו. אנו חלק מנבחרת מנצחת ואיכותית שמחזקת את הצבא ואת רוח העם. נחשוב על סבא וסבתא, אלא שחיים ואלא שאינם איתנו עוד, ועל כמה שהם גאים בנו עכשיו, וכמובן, גם על אבא שבשמים.
עוד ימים ספורים אנו הופכים להיות חלק משרשרת מכובדת שהתחילה מגיבורי האומה, עוברת דרך בר כוכבא, מרדכי אנילביץ, לוחמי המחתרות, ועד סגן עמיחי מרחביה, סמג"ד רועי קליין וסרן יהונתן נתנאל, ועוד רבים שמפאת קוצר היריעה לא נמנו כאן. אנו חלק מהגבורה ומהגאווה היהודית שבכל הזמנים. חייבים להגיד לסיום שיהיו מלחמות ואנו ניקח בהן חלק. אבל נזכור שהן נועדו להגנה על חיי העם, וכדי להשמיד אויבים צמאי דם ועל כן זו מלחמה צודקת. אנו חלק מהטוב שנלחם להפחית את טומאת הרוע בעולם. איננו מחפשים דם, גופות ובתים הרוסים אלא אנו שליחים שבאים לטהר את העולם מהטומאה ומהחושך הטרוריסטי והיננו רודפי שקט ושלום. אנו נלחמים נגד אלה שבעבורם פגיעה רצחנית בחיילים ובאזרחים תמימים היא כלי להשגת מטרותיו הנבזות. והעיקר שנחזור כולנו בשלום.
שנה וחצי של עיסוק יומיומי בלימוד מגיעה אל סיומה לטובת התגייסות לשורות הצבא במועד הגיוס הקרוב שחל, כמו בכל שנה, בחודש מרץ. ימים ספורים מפרידים בינינו, המיועדים לגיוס, לבין תקופה מיוחדת אשר תעצב את אישיותינו ואת השקפת עולמנו ותותיר בנו רשמים, חוויות והרבה זכרונות. בעוד זמן קצר נסיר מעלינו את מדי התלמיד שהעניקו לנו השתייכות למגזר המצומצם של תלמידי הישיבות ונלבש את מדי החאקי ואז נהפוך להיות בני אותה קבוצת השתייכות מכובדת. קבוצה שהיא משפחה שקשורה בקשר חזק להיסטוריה ולמורשת של העם שלנו. למעשה אנו מסירים מעלינו את בגדי התיאוריה ולובשים את בגדי העבודה. מאז והלאה נצטרך לתרגם את מה כל שלמדנו בישיבה, בין דפי הגמרא, מהסוגיות ומהקושיות וליישמם בשטח. אנו יוצאים מהבועה הישיבתית הסגורה ומתחילים להיחשף ולהיפתח לחברה הישראלית כפי שהיא על כל גווניה.
למען האמת הצבא היה נושא לשיחה ודיון בכל זמן ומקום: בהפסקות, בחדר האוכל, בלילות בפנימייה ובשיעורים עצמם. מיותר לציין שניתן חשיבות יתרה לנושא זה שרובו כולו הוא אי ודאות, מחשבות לאן ללכת, מילוי טפסים וזימונים, וגם לא מעט פחדים וחששות. עכשיו אנו הולכים להרגיש זאת על בשרנו. האי ודאות יפנה את מקומו להתמודדות וקיום יומיומיים במערכת הצבאית.
לאמתו של דבר, מבלי שאקבע באופן נחרץ לגבי חבריי האחרים, באופן אישי אני מתגייס עם רגשות מעורבים. מצד אחד, המלחמה האחרונה בדרום והעוצמות של צה"ל שבאה לידי ביטוי במלחמה הן מקור לגאווה ובוודאי שנרגיש גאים להפוך להיות חלק מאותה עוצמה אדירה. אבל מצד שני, במבט כלפי מעלה, על ההנהגה, ישנה אכזבה ואין כל תחושת גאווה שהיא. ישנה רפיסות, חולשה וחוסר אמונה, שאולי כחיילים זה יכאב לנו ואנו עלולים להיפגע מהם.
כך או כך, אנחנו צריכים לעשות את השליחות שלנו גם אם תמונת המצב ששוררת בהנהגה לא מעודדת במיוחד. זוהי שליחות שהקב"ה ביקש ממנו לעשות, ולהיות חייל זו לא חובה זו זכות.
"ספירת הגומר" של הימים שנותרו עד לגיוס מראה לנו שנותרו רק כמה ימים ואין ספק שאחרי המלחמה בדרום נותרו תחושות חזקות ומוטיבציה גבוהה. מול מסכי הטלוויזיה, המחשב והפלאפון לא הפסקנו להתעדכן ולהיחשף יום יום לאומץ, ולגבורה של חיילנו שרוצים להילחם ברוע, באויב, ובידיעה שזה עלול לגבות מהם מחיר כבד של קורבנות. הכול מתוך שליחות, אמונה והקרבה. באותו רגע רצינו להיות כמוהם. במיוחד להיות חלק מהנציגות הדתית המכובדת ששמענו עליה, לצערנו דוקא בהקשר של גביית מחיר ממנה.
המלחמות שמתרחשות לצערנו הן שחושפות בפנינו את האיכויות הנדירות של צה"ל, ביכולת המבצעית המרשימה, באומץ ליבם, בנכונות למסור חיים למען עם ישראל. גברה ההבנה והתחושה שהם הרי שליחיה של האומה ישראלית היוצאים להגן על העם מפני האויב. עמוק הם הפנימו שאם למות אז עדיף בקרב וליפול על מטרה נעלה וחשובה של קיום עם ישראל בארצו.
תקופת הצבא היא תקופה של חיבור וקשרים חברתיים בין מגזריים, חוויות והתעלות. לא משנה אם חלקנו צפויים להיות ג'ובניקנים או קרביים ההרגשה שלנו תלויה רק בנו. אם נרגיש שזוהי שליחות, שצריכים אותנו ואנו בורג קטן במנוע שמפעיל את עם ישראל ושומר עליו, הרי שבכל צעד ושעל, גם בעת קשיים, נדע לאן אנו שואפים ולאמוד את גדול תרומתנו. לבטח על ידי כך נרגיש בהמשך סיפוק רב. זו תקופה שנזכור כל חיינו. סביר להניח שיהיו קשיים, אך אל נראה סימני ייאוש ורפיון, ניעזר ברבנים מהישיבה, בהורים, בחברים, בשביל זה יש לנו אותם וואסור להתבייש מלשתף ומלהתייעץ. פשוט נסתכל קדימה, נחשוב מחשבות טובות, ונפנים שלמעט פגיעה בגוף הרי ששום תרחיש לא שווה שנהיה לחוצים ממנו.
מצווה גדולה לשרת בצבא משום "הצלת ישראל", "וכיבוש הארץ" ובקרוב נזכה לקיימן. אלו מצוות שדורות רבים חלמו כל השנים לעשות את המצוות הללו ועכשיו יש בידנו לעשות את מה שהם לא יכלו. רובנו מתגייסים לשנה וחצי אבל צריך לדעת שלמרות התקופה הקצרה יש הרבה דברים שאפשר לעשות בהם. גם בחוץ יש הרבה דברים חשובים לא פחות כמו: הקמת משפחה, עשייה חינוכית, התיישבות חברתית, אקדמאית וכלכלית. עם ישראל זקוק לנו בבניין העם. בתרומה במקומות אחרים ובזירות אחרות. העיקר שנתאמץ להוציא מעצמנו ולתרום את המקסימום בשנה וחצי של השירות.
אנו עוזבים רשמית את המסע בין דפי הגמרא ומהסוגיות ומתנתקים זמנית מהחוויות של שבתות הישיבה ושירי השבת ומשיעורי המוסר של ראש הישיבה. זה הזמן לתרגם את כל שלמדנו וחווינו בהוויה הישיבתית למעשים בשטח, וגם חשוב שלא נזניח את הלימוד בצבא, גם אם נותרו דקות בודדות ננצלם ללימוד.
חשוב שנזכור שתמיד חושבים עלינו. אנו חלק מנבחרת מנצחת ואיכותית שמחזקת את הצבא ואת רוח העם. נחשוב על סבא וסבתא, אלא שחיים ואלא שאינם איתנו עוד, ועל כמה שהם גאים בנו עכשיו, וכמובן, גם על אבא שבשמים.
עוד ימים ספורים אנו הופכים להיות חלק משרשרת מכובדת שהתחילה מגיבורי האומה, עוברת דרך בר כוכבא, מרדכי אנילביץ, לוחמי המחתרות, ועד סגן עמיחי מרחביה, סמג"ד רועי קליין וסרן יהונתן נתנאל, ועוד רבים שמפאת קוצר היריעה לא נמנו כאן. אנו חלק מהגבורה ומהגאווה היהודית שבכל הזמנים. חייבים להגיד לסיום שיהיו מלחמות ואנו ניקח בהן חלק. אבל נזכור שהן נועדו להגנה על חיי העם, וכדי להשמיד אויבים צמאי דם ועל כן זו מלחמה צודקת. אנו חלק מהטוב שנלחם להפחית את טומאת הרוע בעולם. איננו מחפשים דם, גופות ובתים הרוסים אלא אנו שליחים שבאים לטהר את העולם מהטומאה ומהחושך הטרוריסטי והיננו רודפי שקט ושלום. אנו נלחמים נגד אלה שבעבורם פגיעה רצחנית בחיילים ובאזרחים תמימים היא כלי להשגת מטרותיו הנבזות. והעיקר שנחזור כולנו בשלום.
הוסף תגובה
עוד מאיתמר ליברמן
עוד בנושא טור אישי