יעקב ועשיו – מפגש ולקחו

פרשת "וישלח" מתייחדת כפרשה עם היבטים טכניים, כמו גם בהיבטיה התוכניים המגוונים. טכנית, היא הארוכה ביותר מבין פרשיות ספר בראשית והיא מונה קנ"ד פסוקים [וסימנך: "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק..."] כמו כן, היא אחת משלוש הפרשיות שבספר בראשית שיש בהן איזכור מצוותי: בפרשת בראשית (מצוות פריה ורביה), בפרשת לך לך (מצוות המילה) ובפרשתנו – "שלא לאכול את גיד הנשה", שהוא עצב השת ואשר יוצא מחוט השדרה ויורד משם אל השוק כדכתיב [בראשית ל"ב, ל"ג]: "על כן, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה..."
במאמרנו מן השבוע הקודם שכותרתו: "יש אלוהים" (!) [ולאו דווקא במגרשי הכדורגל כאשר אחד השחקנים מצליח ל"הכניס גול" לשער הקבוצה היריבה] עסקנו די בהרחבה בסיפור מפגשיו השונים של יעקב אבינו עם "אובייקטים" שונים. כל מפגש והיבטיו השונים, כל מפגש ולקחיו המעשיים, הרוחניים וכו'. אין כל ספק, שיעקב אבינו, "בחיר האבות" משמש כדמות הירואית וכבעלת משקל אדיר לחיקוי בהתנהלותו בכל אחד מן המפגשים בבחינת: "ממני תראו וכן תעשו".

כבר בפתיחת הפרשה אנו למדים על מפגשו המרתק של יעקב עם עשיו אחיו לאחר 22 שנות היעדרות מ"בית אבא". מפגש זה כולל אירועים שלפני, אחרי ובעת המפגש כשאחד האירועים היאבקותו של יעקב עם "שרו של עשיו".

יעקב אבינו מתכונן היטב לפני המפגש עם עשיו ועפ"י המדרש [תנחומא]: "יעקב התקין (=הכין) עצמו לשלושה דברים – לדורון, למלחמה ולתפילה". וב"קצירת האומר" נסכם: יעקב שולח מלאכים [י"א: מלאכים ממש. וי"א: שליחים מעבדיו] "אל עשיו אחיו" שמתגורר בשעיר. יעקב מצווה אותם לומר "לאדונו" (=עשיו) כה אמר "העבד" (=יעקב): "עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא חן בעיניך". יעקב אבינו, שעדיין מרגיש כלפי עשיו "רגש אחוותי" עמוק ביותר (פנימי וחיצוני) ואף על פי שעשיו תכנן להרגו, שנאמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב..." (אין לו כל רגש, לא פנימי ולא חיצוני), בכל זאת, יעקב שולח באמצעות ה"מלאכים" מסר של שלום. וזאת, כדי לרכך את עוצמת השנאה כלפיו. במעשה זה מבקש יעקב "להחזיר עטרה ליושנה" [אם בכלל הייתה קיימת אי פעם]. ברם, עפ"י המסופר בתורה היה זה "ניסיון עקר". לדאבונו ולצערו הרב, ה"מלאכים" חוזרים אליו ובפיהם הבשורה הרעה: "באנו אל אחיך, אל עשיו. וגם הולך לקראתך ו-400 איש עימו". ומה יפים דברי רש"י בהסתמך על המדרש [בראשית רבה, ע"א]: "ש(אתה יעקב) אומר אחי הוא. אבל, הוא נוהג עימך כעשיו הרשע (ו)עודנו בשנאתו". אי לזאת, יעקב ממשיך בשתי החלופות הנוספות שעמדו בפניו: מלחמה [פסוקים ח'– ט'] ותפילה [פסוקים י'– "ג].
בד בבד עם הכנות אלה יעקב אינו נוטש עדיין את החלופה הראשונה שהיא "המשך ההידברות" עם עשיו. ברגישות ובנחישות הוא עושה כל שלאל ידו כדי שלא תהיה "התנתקות" ביניהם. יעקב מכין "מנחה לעשיו אחיו" [עדיין, יעקב מאמין בעוצמתה של האחווה]. מנחה הכוללת 510 (!) סוגים שונים של בעלי חיים, כגון: עזים, גמלים ואתונות. ועל פי עדותה של תורתנו היו יותר מאשר "שלוש משלחות". על כל משלחת הוא פקד "להגיע (פיזית ופנימית) אל עשיו" ולומר לו שה"עבד" (=יעקב) שולח זאת כמנחה ל"אדון" (=עשיו). אין כל ספק, שיעקב נוקט בדרך זו רק כדי להשיג את המטרה העיקרית, והיא: מערכת יחסים של אחווה ושלום ואי יצירת מצב/קשר של לוחמה בבחינת: "ויירא יעקב מאד וייצר לו". ועל כך אומרים חז"ל: "ויירא" – שמא ייהרג, "וייצר" – שמא יהרוג.
חז"ל ופרשני התורה לדורותיהם חלקו באם בהתנהגותו, באמירותיו ובמילותיו של יעקב המביעות התרפסות וכניעה כגון: "עבד", "אדון" וכו' יעקב נהג כשורה ו"כל הרוצה ללמוד תכסיסי מלכות (בלשוננו: דיפלומטיה) שילמד מיעקב" או שהייתה כאן כניעה, התרפסות והנמכת קומה לא מוצדקות מעיקרא והיו אף מן החכמים שביקרו קשות את יעקב על התנהגות מיותרת זו, כמאמרם: "לדרכו היה הולך (עשיו)" ואתה יעקב התגרת בו לחינם, והסמיכו לכל התהליך שקרה פסוק: "מחזיק באוזני כלב, הולך ומתעבר על ריב לא לו". או, למשל: "מי שעושה עצמו כשה, הזאב בא ואוכלו". [ועיין עוד ובאריכות דברי הרמב"ן על אתר המבקר קשות את מעשי יעקב וטוען שזו גם הייתה סיבת "נפילתנו ביד אדום" במהלך ההיסטוריה, ולדוגמא הוא מביא את מה שקרה לעם ישראל בתקופת הבית השני. ודו"ק].
ונשאלת השאלה: לאור דברי חז"ל ושאר פרשני התורה באופנים השונים כיצד עלינו לנהוג? איך וכיצד, כיום, מנהיגנו צריכים לנהוג ביחסם לעמים היושבים מקרוב ומרחוק, כמו גם, לעם היושב בציון? מהי (באמת) הדרך הנכוחה והרצויה "שיבור לו האדם"?!
ונראה לנו לתרץ שצורת ההתנהגות הרצויה ביותר לכל אדם, כמו גם, למי שעומד בהנהגת העם לנהוג "בדרך הממצעת", למצוא את "שביל הזהב" בין הרצוי והמצוי. באם יש צורך ונחיצות (דחופה) יש לנהוג בכניעה, ב"נמיכות ראש" ואולי, אף בהתרפסות (מה) כדי להשיג את המטרה ש"תניב פירות" כמו למשל: מערכת יחסים טובה יותר, שלום, מניעת לוחמה וכו'. אולם, הדבר ייעשה לא מתוך "הנמכת קומה". יש לנהוג בכבודו של הזולת (והשונה) גם אם הדברים טעונים התכופפות עד "יעבור זעם". אולם, אין לעשות זאת "בפנאטיות לשמה" או לקחת זאת ל"מחוזות קיצוניים". יש לנהוג בענווה, ביושרה פרטית/ציבורית וכו'. אולם, לא ביהירות ובגאווה בבחינת "אני ואפסי עוד". כשצריך וכשנחוץ, יש לנהוג בצעדי ובתכסיסי דיפלומטיה – מצד אחד, אולם, לא בהתרפסות ובכניעה עד כדי איבוד "הכבוד העצמי" ועל אחת כמה וכמה איבוד "הכבוד הלאומי" – מאידך גיסא.
מה נאה ומה יפה לסיים מאמר זה בדבריו המחכימים של מו"ר הרב צבי משה נרי-ה זצ"ל בספרו "נר למאור", כדלקמן: "פרשת יעקב ועשיו צריכה להנחות את משרד החוץ הישראלי בכל דרכיו: בפוליטיקה, כמו גם, במערכות היחסים הבינלאומיים... כל השגרירים והשגרירויות שלנו צריכים ללמוד וללמד את פרשת 'וישלח יעקב מלאכים' בכל היבטיה... ואם וכאשר עומדת בפני הנהגת העם בעיה כלשהיא, יעיינו (היטב) בפרשה זו וימצאו בה את הפתרון (המיוחל)...".
אנו תפילה ותקווה שבורא עולם יזכנו "ללכת בדרך אבותינו ואמותינו" אשר כל מעשיהם, אמירותיהם והנהגותיהם היו "יקרים מפז" ומיוסדים על "אדני פז ואומן" ובעיקר מיעקב אבינו, "אבא בחיראה", מייסדה ומכוננה של "השושלת היהודית לדורותיה".