עקידת אברהם

עד היום, אלפי שנים אחרי שהמאורע הכביר הזה התרחש, הוא משמש למגדל מאיר בהיסטוריה של עם ישראל. בתפילות רבות אנו מבקשים ש"בזכות שעקד אברהם את יצחק בנו...", ה' יחוס וירחם עלינו. תקיעת השופר בראש השנה נעשית בשופר של איל, להזכיר את איל העקידה, והניסיון שעמד בו אברהם נחשב לניסיון העשירי והקשה מכולם מכל מה שעבר בימי חייו.

אך השאלה שצריכה להישאל היא "מדוע?!". הרי, לצערינו, במשך אלפי שנים של היסטוריה עקובה מדם, נאלץ עם ישראל למסור את נפשו על קידוש ה' שוב ושוב, ולהקריב את חייו על מזבח אמונתו. אלפי יהודים עשו את הצעד הזו ועלו על המוקד או נרצחו בידי הצוררים כשמילות "שמע ישראל" על שפתיהם. אחת מתקופות קידוש השם הגדולות הייתה בימי מסעי הצלב, כשבאותם הימים עמדו יהודי אשכנז בניסיון כמעט ללא יוצא מהכלל. שלא כבתקופות מאוחרות יותר, באותם הימים יכולה הייתה המרת הדת להיות פתח הצלה בטוח עבורם. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר". אותם יהודים לא זכו כמו אברהם אבינו להתגלות ישירה מפי אלוקים שיצווה אותם על כך. הם גם לא היו במדריגה רוחנית גבוהה כמותו. ובכל זאת עמדו בניסיון באופן מעורר התפעלות.

מה יש בה ב'עקידת יצחק' שהופך אותה למשהו יוצא דופן, בסדר גודל אחר, מכל מעשה של מסירות נפש שאנו מכירים מההיסטוריה? מה היה שם שהופך אותה לדבר הגדול מכולם כשנדמה היה שיש מאות אלפי דוגמאות למסירות והקרבה גדולים לא פחות?

נציע לשאלה זו שבע תשובות. למזלינו איננו צריכים לבחור ביניהן. כולן אמיתיות ובכל אחד מהן יש ללמד אותנו דברים חשובים לחיינו.

א. מסירות החיים - אומנם למסור את נפשך ולמות זה דבר קשה, אך מה שעשה אברהם היה קשה עוד יותר. לו היה צריך למסור את נפשו אין ספק שהיה עושה זאת מיד וללא היסוס. אך ממנו נדרש דבר גדול יותר – להרוג מישהו אחר. ויותר מזה - להמשיך עוד לחיות שנים ארוכות לאחר מכן. למסור את הנפש זהו אקט חד פעמי. הוא דורש הקרבה אבל הוא מסתיים ברגע. אך אברהם היה צריך להעלות לעולה את בנו, ולאחר מכן לשוב הביתה לאשתו, ולהתוודות בפניה על מה שעשה (נסו לדמיין רגע לעצמכם איך אפשר לבוא ולהגיד לאישה דבר נורא שכזה...), ולהמשיך לשאת את הזיכרון הצורב הזה בליבו עד סוף חייו. ללכת לישון איתו בלילות ולקום איתו בבוקר. להסתובב איתו בדרכים, ולהרהר בו בעת מפגשיו עם אנשים. לא מדובר במסירות נפש של רגע אחד אלא של עשרות שנים, אלפי ימים ומיליוני שעות.
מסר לחיינו שאפשר ללמוד מכאן – אנו מתבוננים בהתפעלות על מעשים הירואיים של מיתה על קידוש ה' (החל מהתנא ר' עקיבא ועד לדורינו ממש – רועי קליין הי"ד ועוד). אלו דברים מפעימים אך קרוב לוודאי שאנחנו לא נזכה לעולם להגיע אליהם בעצמינו. האם בכל זאת יש לנו האפשרות למסור את עצמינו לה'? יש ויש. עצם החיים על קידוש - חיים מתוך אידיאל ומסירות לשם ה' שמתבטאת בכל מעשה שלנו, זו מסירות והקרבה גדולה לא פחות.

ב. "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" - כל ילד יקר להוריו עד מאוד והם מוכנים לעשות הכול למענו. אך יצחק היה הרבה מעבר לילד רגיל. על כתפיו הצרות היה מונח משא גדול מאוד. בילד הזה היו מקופלות עשרות שנים של תפילות, כמיהות, ציפייה. כמה דמעות שפכו עליו, לילות בלי שינה. כמה חיכו אברהם ושרה לרגע שיופיע בעולם. ללכת ולגדוע את שתיל חייו זהו ניסיון קשה מאין כמותו.
מסר לחיינו שאפשר ללמוד מכאן – לפעמים יש האומרים – אני מכיר בכך שיש נסיונות בחיים ומקבל באהבה את מה שה' מנסה אותי, אבל למה דווקא בדבר שהכי חשוב ויקר לי, דווקא בו ה' עומד לנגדי ופוגע?! התשובה היא שאכן דווקא בדברים היקרים לנו ביותר ה' מנסה אותנו. במקומות אחרים זה לא היה כלל ניסיון.

ג. איש החסד - מה המידה המאפיינת את אברהם ביותר? מידת החסד. זה מתבטא במידת הכנסת אורחים העצומה שלו, בתפילה על סדום (שווה בנפשכם לו הייתם במצב בו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו מתגלה אליכם ואומר לכם שהחליט להשמיד את אירן – אחמניג'אד וחבר מריעיו, ברעידת אדמה אחת. מה הייתם אומרים?...). סדום מייצגת בדיוק את ההפך מאברהם – האנטי חסד הגדול ביותר שיכול להיות. שם איסור החסד מושרש כה עמוק עד שהוא כבר מעוגן בחוק. ובכל זאת אברהם מתפלל עליהם ובודק ומברר אולי בכל זאת יש תקווה להצילם. מתברר שמידת החסד שלו כל כך גדולה עד שכוללת גם את המתנגדים הגדולים ביותר אליו.
במה מתאים לנסות בן אדם כזה? בדיוק בדבר הפוך מהתכונה הבסיסית שלו. זו הסיבה שאברהם התנסה במעשה העקידה. מעשה המנוגד כל כך, הפוך במאה ושמונים מעלות, מתכונת נפשו המרכזית ביותר. לכן עבורו לבצע דבר שכזה הכולל הריגה ואכזריות זה קשה ביותר.
מסר לחיינו שאפשר ללמוד מכאן – נקודה למחשבה ביחס לעצמנו - כמה פעמים אנחנו טופחים לעצמנו על השכם על דברים טובים שאנחנו עושים מבלי לשים לב שהם...מתאימים מאוד לתכונה שלנו, ולכן באים לנו בקלות. אך האמת היא שבעיקר אנחנו נבחנים דווקא בדברים המעטים שיותר קשה לנו לעשות אותם. במה שמנוגד לתכונות הפשוטות שלנו ושמצריך מאיתנו לגלות כוחות מיוחדים כדי לבצע.

ד. וויתור על כל המפעל החינוכי שלו – במשך עשרות שנים עמד אברהם כנגד הגויים שזבחו את ילדיהם לאלילים ודרש מהם בתוקף להפסיק. "אלוקים, רב חסד הוא", אמר להם, "הוא חפץ בחיים ואינו רוצה שתקריבו את ילדיכם".
במעשה העקידה הולך אברהם ועושה בדיוק את מה שהטיף כנגדו כל השנים וזובח את בנו. איזה חילול ה' נורא יגרום הדבר?! מה יהיה על כל הגרים שהלכו אחריו כל השנים – "הנפש אשר עשו בחרן", מה יגידו על זאת, מי ידריכם מכאן והלאה?!
בבחירה של אברהם לבצע את המעשה הזה ולגרום בזה להתמוטטות כל מפעלו החינוכי-רוחני בעולם, מתברר האם עשה הכול לשם פרסום, סיפוק, מיצוי עצמי, או נֶטוֹ לשם שמים, וכאשר ריבונו של עולם מצווה עליו לעשות מעשה שעלול להחריב את הכול ברגע אחד, הוא מציית לו ללא סייג.
מסר לחיינו שאפשר ללמוד מכאן – הרבה דברים חיוביים אנחנו עושים בחיים. אבל בכמה מהם אנחנו עושים את זה מכוונות טהורות ונקיות לגמרי?! האם לא מעורבים לפעמים כל מיני מניעים אחרים ואינטרסים במעשינו הטובים?...

ה. ההבטחות הסותרות – ריבונו של עולם ציווה את אברהם בשני דברים שאינם יכולים ללכת יחד. מצד אחד הבטיח לו "ביצחק ייקרא לך זרע". בנך זה ימשיך אותך וממנו יצא עם ישראל כולו. לאחר מכן בא ומצווהו "והעלהו שם לעולה". איך זה מסתדר עם ההבטחה הראשונה? בשכל האנושי הפשוט זה לא מסתדר (אומנם, אחרי שאנו מכירים את סוף הסיפור אנו מבינים כיצד הכול מסתדר. הוא הצטווה להעלות אותו אך לא להקריבו ובסופו של דבר באמת ביצחק נקרא לו זרע). גדולתו של אברהם היה שהאמין בשתי ההבטחות גם יחד למרות שהן סותרות והלך איתן עד הסוף. בעקידת יצחק היה במובן מסויים גם עקידה של השכל והכרה בכך שדבר ה' נמצא מעליו.
מסר חשוב שניתן לקחת מכאן לחיינו הוא הכרה של היחס בין האמונה והשכל. עלינו לדעת שהמקום של האמונה גדול משל השכל, ויש מקומות שהשכל מרים בהם ידיים והאמונה ממשיכה הלאה (אין הכוונה שהאמונה סותרת את השכל, אלא שהשכל כבר לא מסוגל עוד לבין ולדחוף קדימה, ורק האמונה נותנת כוחות לחיים ופעולה).

ו. הניסיון – לא בעצם ההקרבה אלא בתחושות – הרב קוק זצ"ל בפירושו על הסידור עולת ראי"ה מחדש חידוש גדול ששופך אור חדש על פרשת העקידה. הפס' המתאר את הציווי בעקידה מסודר לכאורה בצורה שגויה - "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". יש כאן שלושה חלקים כשעיקר הציווי נמצא בחלק האמצעי, ואילו המקום בו יש לבצע זאת מובא בחלק הראשון ובחלק השלישי. לכאורה היה צריך לנסח זאת אחרת: "לך לך אל ארץ המוריה אל אחד ההרים אשר אומר אליך, והעלהו שם לעולה".
מסביר הרב קוק שהפס' מסודר לגמרי ועיקר המשימה נמצאת דווקא בחלק האחרון – "על אחד ההרים אשר אומר אליך"! איפה כאן המשימה?
בעת ציווי השליחות אלוקים לא גילה לאברהם את המיקום המדוייק והוא היה צריך להיות כשיר לנבואה בכל העת כדי להיות מסוגל לקבל ברגע האחרון את השלמת הציווי עם מסירת המיקום המדוייק. אחד מהתנאים לקבלת נבואה הוא שמחה. למרות שאברהם אבינו הולך לשחוט את בנו יחידו שנולד לו לעת זקנותו, אם לא ילך בכל הדרך בשמחה לעשות את דבר ה', לא יוכל להיות כשיר לקבל את המשך הנבואה להשלמת המשימה. כלומר, גדולתו של אברהם יותר מבעצם המוכנות לקיים את העקידה הייתה באופן בו הוא ניגש לעשות זאת – מלא בשמחה על כך שזוכה לעשות את דבר ה', למרות שמדובר בדבר הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
מסר חשוב לחיינו שאפשר לקחת מכאן - פעמים רבות אנו מודדים דברים בעולמנו הרוחני והדתי בסולם מדידה של 'האם' - האם התפללנו, בירכנו, למדנו תורה וכו'. בסולם הזה ברוב התחומים אנחנו יכולים לסמן לעצמנו וי ולהיות מרוצים מעצמנו. אך המדד הלא פחות חשוב הוא מדד ה'איך'. באיזה עומק, שמחה, התלהבות וכו' אנחנו מבצעים את הדבר. אברהם נמדד בעקידה לא רק בעצם המעשה אלא בעיקר באופן ובהרגשה הנפשית בה ניגש לעשות אותו.

ז. מורשה לדורות – שאלנו בפתיחה מה הייתה גדולתו של אברהם בעקידה, הרי מליוני יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ללא הרהור על קידוש ה'. אחרי כל מה שאמרנו עד כה ניתן גם לענות שהעובדה שעם ישראל אכן הצליח לעמוד בכבוד בניסיון הזה היא תולדה של מעשה מסירות הנפש של אברהם בעקידה שצרב בתוככי נפש האומה לדורותיה את היכולת למעשה הקרבה שכזה.
האם אנחנו באמת מעריכים נכונה את הדברים הגדולים שיש בנו כחלק מהיותנו בנים לעם היהודי? האם אנו מכירים בסגולות הנפלאות שיש בנשמה הגדולה שאלוקים נטע בנו?