"מכת המחץ- סיפור על מכה ששינתה את החיים"

"שלום, קוראים לי גדי.

הכול התחיל לפני 7 שנים בערך, כשהייתי בכיתה ה'- ביסודי, בעיקר בגיל הזה ניסינו תמיד אני והחבר'ה שלי לחכות כל מיני גיבורים של סדרות פעולה מטלוויזיה,

כמו "צוות לעניין" וראינו מי יותר חזק ושרירי ע"י נתינת מכות רצח אחד לשני, לפעמים בגלל ריב כלשהו ולפעמים סתם בשביל הכיף.

המפסידים במכות היו הולכים נבוכים הצידה ואוימו ע"י חבריהם שלא ילכו הביתה ו"יבכו לאמא" כמו ילדים קטנים, וכשהתבגרנו קצת אז המפסידים המשיכו לצפות בלהט בקרב שהתחולל.

כמה מאתנו (ואני ביניהם) הלכו לחוגי קראטה, ג'ודו, קפוארה וכל מיני חוגים שמלמדים כיצד להביס את חברך במכות או לחילופין להגן על עצמך.

בהמשך התחלנו ללכת למשחקי כדורגל, בעיקר של הפועל חיפה, היינו איתם בטוב וברע, מתי שניצחו- שרנו, רקדנו ושמחנו ביחד איתם, ומתי שהפסידו קיללנו את הקבוצה היריבה בקללות שלא כל-כך מתאימות לגילנו.

כשבאה קבוצה מחו"ל וקבוצתנו שרה את "התקווה" הדגשנו כמו אוהדים שרופים  "א-רץ צי-יון ירושלים" ושרקנו לעידוד לקבוצתנו ולבוז לקבוצה היריבה.

אחרי שעלינו לכיתה ז' לישיבה תיכונית, הלכנו מכות בביה"ס בכיתות שהיו נטושות באותו הרגע או במקומות כמו מגרשים ושמרנו מפני המורים שלא יראו ויעיפו את אותם התלמידים.

ואחה"צ, אחרי שלמדנו למבחנים ועשינו שיעורי בית (החרשנים בינינו, והאחרים שיחקו במחשב או ראו כדורגל בטלוויזיה) היינו יורדים לוואדי נטוש שהיה ליד השכונה שלנו ושם היינו ממשיכים את מה שהתחלנו בביה"ס.

בקיצור היינו חבר'ה לעניין, עד שיום אחד קרה מקרה ששינה אותנו מקצה אל קצה.

 

זה היה יום אחד בכיתה ט' כשאני וחבר שלי ש'רול הלכנו מכות בוואדי, היינו לבדנו כי למחרת היה אמור להיות מבחן גדול באנגלית, אבל אני וש'רול לא שמנו קצוץ על המורה.  

אני והוא הלכנו מכות כי הוא ירד על אחי הקטן זבולון בביה"ס שהוא גוץ, וזבולון נפגע קשות. רציתי לנקום כמובן את נקמת אחי שטיפה היה נמוך, אבל מי ש'רול חושב שהוא שירד עליו?!

נפגשנו שם והוא אמר לי "גדי, טוב, חשבתי על זה ואני...". "אהה... קודם אתה יורד על זבולון ועכשיו אתה בורח כמו פחדן?" השתקתי אותו והתחלתי לעשות חיקוי של תרנגולת.

"מי מפחד? בוא נראה אותך..." הוא אמר והסתער עלי באגרופים. אני חיכיתי לזה ונתתי לו בעיטה מכשילה ברגלים, תפסתי אותו שלא ייפול קדימה ונתתי לו צ'פחה חזקה בראש ואז אמרתי "מי גוץ עכשיו, הא?"

הסתכלתי על ש'רול, למה הוא לא עונה? השכבתי אותו אחורה, הוא היה מעולף!

"ש'רול!, ש'רול!". התחלתי לאבד את העשתונות ולנענע אותו "ענה לי ש'רול!"

ש'רול לא זז אבל הוא נשם נשימות כבדות.

מתוך אינסטינקט חייגתי לאמבולנס בטלפון הציבורי שהיה רחוק משם מרחק 3 דקות, ואח"כ חייגתי לבית של ש'רול.

מה שקרה לאחר מכן היה מהיר מאוד, האמבולנס הגיע תוך זמן קצר וצוות האמבולנס בדק את ש'רול ואז העלו אותו לאמבולנס, במהלך הבדיקה הם שאלו אותי כל מיני שאלות שמרוב הלם התקשיתי לענות עליהם, הצוות אמר לי לחכות למשפחה של ש'רול- המשימה הכי קשה שיכלו לתת לי, איך אני אסביר את זה להם?

ההורים של ש'רול הגיעו בדיוק כשהאמבולנס נעלם ואני סיפרתי להם את הפרטים.

בזמן שאימו של ש'רול חטפה הלם, אביו של ש'רול אמר לי "טוב מה שעשית גדי, הלוואי שלכל אחד היו חברים כמוך, הלא הייתם חברים טובים". לא חשבתי על זה, יומיים לפני כן היינו אני וש'רול במשחק של הפועל חיפה עם עוד כמה חבה וממש נהנינו, ובכלל, היינו חברים נורא טובים... מה קרה לנו פתאום?

 

 בימים שאחר כך, הלכנו לבקר את ש'רול בבית חולים רמב"ם שם התאשפז.

לאט לאט ש'רול התחיל לאבד את הזיכרון שלו ואת רוב האוכל שנתנו לו הוא הקיא, לכן הזריקו לו אותו דרך אינפוזיה, הוא היה מחובר לכל מיני מכשירים מפחידים ומוזרים.

כל הפרצופים שראיתי כשבאתי לבקר אותו כאילו אמרו "תראה מה עשית גדי! הכול באשמתך!". ואז חשבתי על מה שאביו של ש'רול אמר לי, אם הייתי שונא את ש'רול לא הייתי רץ להזעיק אמבולנס אלא הייתי בורח מהמקום. דאגתי לו!

 

אחרי כמעט חודש הגיע יום ההולדת של ש'רול, ארגנו לו מסיבה בחדרו, וכשהגענו אמרה האמא של ש'רול שהגיעה אתנו אמרה "שלום ש'רול, תראה מי בא לבקר אותך! יום הולדת שמח!"

ש'רול לא הגיב, אבל אז שמנו לב שמשום מה אביו של ש'רול שהיה שם מאתמול היה כבוש עם פניו כלפי מטה, אימו של ש'רול עשתה מבט לא מבין והרופאים ביקשו מאיתנו לצאת מהחדר- סימן רע.

לאחר כמה שניות נשמעה הצרחה מקפיאת הדם של אימו של ש'רול, ואנחנו הבנו שקרה משהו רע לש'רול. ש'רול הפך לצמח לשארית "חייו".

 

כמה ימים לאחר מכן התנהל המשפט. משפחתו של ש'רול תבעה את משפחתי.

העורך דין שלנו טען שנכון שלפי החוק משפחתי צריכה לשלם פיצויים ושאני צריך להיכנס לכלא, אבל אני עדיין נחשב קטין לפי החוק ולכן יש למצוא לי עבודת שרות כלשהי לפי דעתו.

משפחתו של ש'רול הסכימה איתו, ואז הציע אביו של ש'רול שעבודתי תהיה לספר את סיפורי בבתי הספר, בתיכונים ובכלל, כי בני הנוער כיום מאוד אלימים.

השופטים התייעצו והסכימו ופסק הדין נקבע.

 

ומאז אני הולך מבית ספר לבית ספר ומבני נוער לבני נוער ומספר שם את סיפורי, דבר אחד אני יודע: אם ש'רול היה יודע שממנו הפסקנו אני וחברי ועוד כמה בני נוער לתת מכות, ואנו מפרידים כל ריב שאנו רואים הוא היה שמח!!!

_____________________

          

 

הסיפור הזה מבוסס על סיפור אמיתי, והוא נשלח לנו על ידי דורון - [email protected]

תגובות יתקבלו בברכה.

נשמח לקבל מכם סיפורים אישיים משלכם או על הסובבים אתכם. מה שיהיה מתאים יפורסם באתר בעז"ה.