איך נימנע משנאת חינם?

"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט:).

בדיני הכשרת כלים, ישנה הלכה ידועה: "כבולעו - כך פולטו", כלומר, כדרך הקלקול - כך דרך התיקון. ברוח זו, ניתן להקיש על חורבן הבית ובנינו: בכדי להביא לבניין הבית השלישי, עלינו לתקן את העוון שהוביל לחורבן הבית השני.
ואכן, לא בכדי מדגישה הגמרא במפורש כי הגורם לחורבן לא היה הזלזול בתורה, במצוות או בגמילות חסדים, אלא אך ורק השנאה. משום שעוון השנאה דורש תיקון עמוק ויסודי ביותר. תורה, מצוות וגמילות חסדים הם דברים שהאדם מסוגל לכפות על עצמו לקיימם, גם בניגוד לרצונו. לעומת זאת, שנאה היא רגש פנימי המתעורר ומתפרץ בתוככי הלב, ויכולת השליטה של האדם בו מוגבלת מאוד. מדוע?
משום שאין בכוחו של האדם לבטל אף רגש רע שמתעורר בליבו, היות שהרגשות הרעים מהווים, כלשון בעל הסולם, "כוח טבעי מצד השי"ת" (ספר "שמעתי"). במילים אחרות, השנאה לזולת נעוצה עמוק בטבענו, בדיוק כשם שבטבעו של קוטב המגנט נעוצה הדחייה מהקוטב הנגדי.

אך אם שנאת החינם מושרשת כה עמוק בטבע הבריאה, כיצד בכל זאת ניתן יהיה להתגבר עליה, ולהחיש את בוא הגאולה?

מאחר ובורא העולם הוא שהטביע את הרע באדם, הדרך להתגבר על שנאת החינם מתחילה גם היא ממנו. הדרך משנאה לאהבת הזולת מתחילה בהכרה בכך ש:
א. הכוח לצאת מהמצב שבו אנו שקועים, כלל אינו בידינו, על דרך הכתוב "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
ב. היחיד שבידו לשנות את ליבנו לטובה הוא רק ה' לבדו, אשר ממנו, כמובן, לא ייפלא דבר.

אך האם משמעות הדבר היא שעלינו לשבת בחיבוק ידיים עד אשר הקב"ה ישנה את ליבנו?
חלילה וחס. עלינו להאמין באמונה שלמה, כי ניתנה בידינו הבחירה החופשית להכיר בנחיצותו של שינוי מעין זה ולפנות לבורא עולם בבקשה לחוללו בליבנו.

אך כיצד נוכל לעשות זאת? כיצד תוכל לנבוע מתוך ליבנו דרישה המנוגדת לחלוטין לטבענו המקורי? עונים לנו רבותינו, כי נוכל להגיע לידי כך, אך ורק אם נשכיל להשתמש כראוי בכלי המיוחד שניתן לנו מלמעלה: התורה הקדושה.
לימוד התורה טומן בחובו סגולה נפלאה לאין ערוך - הוא מסוגל לשנות את לב האדם לטובה, על דרך הכתוב: "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש". אם בזמן הלימוד נבקש מבוראנו שיגרום לנו לרצות להשתנות לטובה, יחול השינוי ופתאום נחוש כי מתחילים להירקם בנו רצונות אחרים, נעלים יותר. לפתע, את מקומה של המחשבה הטבעית על טובתנו האישית תתחיל לתפוס דאגה לטובת הכלל. אור התורה הטמון בספרי הקודש יתקן בהדרגתיות את יצרנו, היות ו-"המאור שבה מחזירו למוטב".

ככל שמטרת העיסוק בתורה תלך ותתבהר ביתר חדות, כך המאור הטמון בה יתקן את ליבנו ויקרב אותנו לתפילה כנה לבורא העולם להיטיב עם הכלל. כפי שכותב ר' אלימלך מליז'אנסק בתפילתו: 
"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך".
 
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שנזכה במהרה לכך שתפילות ברוח תפילתו של ר' אלימלך תבקענה מתוך עמקי לבבנו. שכן, כבר כתב המהר"ל מפראג (נתיבות עולם ב', נתיב התוכחה א') כי "התפלה נשמעת רק אם מתפלל באמת מעומק הלב".
אם תפילתנו תהייה זכה ותמה, אין ספק כי הקב"ה ייעתר לה ולא ישיבה ריקם מלפניו, ויזכנו לאהוב איש את רעהו באהבת אמת.

ובבניין ירושלים ננוחם.