הכול נדון מראש בבית הדין בראש

"וירא פנחס" (במדבר כ"ה, ז') "ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה: מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י, שם)."ובית דין אין מורין לו לעשות" (עש"ח, שם).

הרב ברוך שלום הלוי אשלג מבאר עניין זה על דרך הרמז (במאמר משנת תשל"ט).
הוא מסביר כי בתוך מוחו של כל אדם חבוי מעין בית דין קטן. בבית הדין הזה נערך דיון קצרצר מידי כמה שברירי שנייה. הדיון עוסק בשאלה: מהי הפעולה המשתלמת ביותר לביצוע בשבריר השנייה הבא.
דיונים לדוגמא: האם משתלם יותר להניע את היד מהכסא אל השולחן, או שמא עדיף להשאירה על מסעד הכסא? האם להניד את העפעף או להשאירו באותה פוזיציה? מה עדיף, פיצה עם זיתים או פיתה עם פלאפל? בצ'ק או במזומן?
וכמובן, ישנם גם תיקים מורכבים יותר: עם מי להתחתן, היכן לגור, מידת החנק של המשכנתא, והסדרת היחסים עם החמות.
ספר החוקים עב הכרס מתבסס על ניסיון העבר, על תכונותיו ונטיותיו הטבעיות של האדם, על המוסכמות המקובלות בחברה אליה הוא משתייך, ועל החינוך שקיבל מהוריו וממוריו.
הדיינים לעולם לא יאפשרו לאדם להסב לעצמו סבל, למעט במקרים שבהם ברור כי הסבל הזמני יגרור בעקבותיו תענוג עתידי שעבורו משתלם המאמץ. מסיבה זו, למשל, אדם מוכן לעמול במשך חודש ימים, אפילו בעבודות מפרכות, מתוך ידיעה שבסוף החודש יקבל שכר תמורתן.
אם נחשוב על כך לעומק, נתקשה למצוא היכן בדיוק נותרת לאדם בחירה חופשית. שכן, לפי טבעו של האדם בכל מצב שבו יש לו ברירה בין שתי דרכים, הוא יהיה מחויב ללכת בדרך שתיראה לו הכדאית ביותר.
מציאות של בחירה חופשית תתכן רק כאשר האדם יהיה מסוגל לבצע פעולה מתוך כוונה לגרום באמצעותה נחת רוח ליוצרו, ולא לעצמו. פעולה כזאת חייבת להתבצע מבלי שום קשר להשלכותיה על הרגשתו האישית של האדם. בין אם ביצועה ייטיב לאדם ובין אם לאו. רק על אדם כזה ניתן להגיד שהוא בעל בחירה חופשית. כדברי ר' יהודה הלוי: "עבד ה' - הוא לבד חופשי".
אך גם במקרה כזה, יש לברר היטב האם הפעולה אכן נעשית מתוך רצון לעשות נחת רוח לה' ולא מתוך רצון לסיפוק עצמי. שכן, אם כל המניע את האדם לקיים תורה ומצוות הוא השכר הצפוי לו תמורתן, הרי שאדם זה לעולם לא יצליח להשתחרר משליטתם של "הדיינים" האנוכיים המניעים אותו.
הרב"ש (במאמר משנת תשמ"א) אף מוסיף וכותב שעל אדם מסוג זה אמר ריש לקיש (סנהדרין ז:): "כל המעמיד דיין שאינו הגון הוא כאילו נוטע אשירה בישראל". הוא מסביר, כי המילה "אשרה" היא מלשון "אושר". אדם המקיים תורה ומצוות משום שעצם קיומן גורם לו לאושר, ולא משום שברצונו לאהוב את ה' בכל לבבו, הריהו ממשיך להשתחוות לרצונותיו האנוכיים, בדומה לאדם המשתחווה לאשרה.
לעומת זאת, נאמר כי "כל המעמיד דיין הגון, כאילו בנה מזבח" (בעל הטורים על שמות כ"א, א'). רב"ש מסביר שאדם המשתדל לזבוח את האהבה העצמית שבו ולהגיע לאהבה לה' נחשב כאדם שבנה מזבח. לשם כך, האדם צריך לברר היטב האם המעשים הטובים שהוא מבצע נובעים באמת ובתמים מתוך אהבה לה' ולא מתוך אהבה עצמית.
בעניין זה, כותב השל"ה הקדוש (בעשרה מאמרות, המאמר הראשון) כי ישנה תועלת גדולה בעיון בגנזי התורה, שבידם לסייע לאדם לזרז את תהליך הבירור, ולהביאו לקיום המצוות בשלמותן, מתוך אהבה רבה לקונו, עד שיתקיים בו הכתוב: (שיר השירים ח', ז') "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". אם נקרא בכתבים אלו מתוך רצון עז לצאת מכבלי האהבה העצמית, יאיר עלינו אורה של תורה ויזכנו לעבוד את ה' מתוך אהבה טהורה.
פנחס מהווה דוגמא לאדם שהצליח לקנא לה', כלומר לבצע מעשה שכל כולו נובע מאהבת ה' טהורה. קנאי הוא אדם שאינו מוכן לפשרות. פנחס לא נח ולא שקט עד אשר היה בטוח שמעשהו נעשה בכל מאת האחוזים לשם שמיים. על אדם כמו פנחס ניתן לומר שאין בית הדין מורין לו מה לעשות. הוא מסרב בתוקף לציית לכל פסיקה של הדיינים המונעים מאהבה עצמית, אלא הולך ועושה מעשה מתוך קנאה לה', מתוך כוונה טהורה לגרום בכך נחת רוח לה' יתברך, מבלי לצפות לקבל על כך שום שכר, מכל סוג שהוא.
מדוע הדבר כה חשוב? משום שכאמור, אדם המשועבד לאהבה העצמית, מעולם לא מימש את הבחירה החופשית שלו. ואם כך, הוא יכול לחיות את שבעים, שמונים, או מאה ועשרים שנותיו כמו רובוט לכל דבר ועניין. הדברים עלולים להיראות מעט לא שגרתיים, אך ייתכן מאוד שאם נקדיש להם מחשבה מעמיקה - ניווכח כי אכן, בחירה חופשית אינה קיימת כל עוד האדם לא זכה לאהוב את ה'.
שנזכה לממש את בחירתנו החופשית, בכך שנזכה לאהבת ה' אמיתית. בעזרת ה' נעשה ונצליח!