נושא חדש- לפרשת נשא

פרשת נשא נקראת שם נשיאת בני לוי, אך גם על שם קרבנות הנשיאים המפורטים באריכות 'מוגזמת' בחלקה השני של הפרשה, וכבר רבים תמהו על העניין: מדוע התורה רואה צורך לחזור שתים עשרה פעמים על אותם פסוקים, מילה במילה?! מהו ההיגיון שבדבר? שאלה נוספת היא כלפי רש"י, שמיטיב לפרש את פרטי הקורבנות על קורבן הנשיא של היום הראשון, אמנם, בנוסף לזאת מלקט רש"י מספר רעיונות מן המדרש על טעמיהם של הפרטים ("עשרה זהב - כנגד עשרת הדברות וכו'"), אלא שאותם הוא מביא דווקא על הנשיא של היום השני?! מה פשר העניין?

אנחנו יודעים שלאדם יש צורך נפשי תמידי להתחדש. כאשר הוא יכול להסתפק בהתחדשות או התייחדות חיצונית, קלה, זה יספק אותו. אבל אם נאסור עליו התחדשות חיצונית, הוא יהיה מוכרח להתחדש מבפנים, להתייחד מבפנים. זה כמובן דורש יותר מאמץ, אך זו התחדשות מהותית אמיתית, לא מקרית וחולפת. נקח למשל את מצוות התפילה. התפילה היא עבודה קשה מאד - בלב, לא בפה. אם הייתי כל פעם מתפלל מה שבא לי, רק כשבא לי, ביום ראשון בבית עם אשתי, וביום רביעי עם השכן האשכנזי ממול, אין ספק שהיה לי יותר קל, ובכל תפילה הייתי מרגיש משב רוח טרי ומרענן. אך האם אני הייתי משתנה? הייתי מתקדם? קרוב לודאי שלא. המסגרת הנוקשית הנראית בתפילה כלפי חוץ, היא היא המביאה לטריות המחשבתית ולהתחדשותו של האדם מבפנים. למצוא באותן מילים עצמן משמעות חדשה המתאימה דווקא להיום, פירוש חדש, התעוררות רגשית אחרת שעוד לא חוויתי. עיקרון זה נכון ביחס למסגרת הדתית בכללה.



הנשיאים כולם הביאו את אותם קורבנות במדויק, ועם כל זה, אצל כל אחד זה הגיע מעולם פנימי אחר. כל נשיא והגוון הרוחני שלו, עם התכונה הייחודיות לו, ודווקא מתוך הייחודיות - התגלתה האחידות. ונראה שלזה רומז רש"י, בביאורו את פרטי הקורבן ביום הראשון, אך את טעמיהם - ביום השני, כאומר, שזה השני לא הביא את אותם הדברים בעקבות קודמו, אלא מסיבותיו ומכוונותיו שלו. שנזכה כולנו לנתב את נטית ההתחדשות שבקרבנו מחיצונית תדמיתית, לפנימית ומשמעותית.