ימי ספירת העומר- התהליך

מובא בספרים שעניינם של ימי ספירת העומר הוא תהליך של התנקות והיטהרותה, ממ"ט שערי טומאה ועד למתן תורה, כאשר בכל יום עובדים על מידה אחרת. ננסה לבחון את הדברים יותר מקרוב.

אנחנו מוצאים, שבין יציאת מצרים למתן תורה מעמיד הקב"ה את עם ישראל בניסיונות שקשורים למידות ודרך ארץ, וביניהם המן. המן היה לחם משובח, אמנם היה יורד במידה, והניסיון היה לבדוק האם ינהגו בדרך ארץ, וכל אחד יקח במידה, או מעבר. כפי שנאמר: "וימודו בעומר" ופירש"י: "יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם ומדדו, מצאו שהמרבה לא העדיף וכו'". ומעניין, שהמידה אותה נצטוו ישראל למדוד היא בדיוק "עומר לגולגולת" (כמו קרבן העומר), ופירש"י: "שם מידה". יש כאן עבודת המידות ממש, שעניינה לחנך ולהפוך עם של עבדים שפלים, לעם מוסרי תרבותי עם דרך ארץ (ע"פ רמב"ן לשמות טו, כה). האם הניסיון של מדידת העומר הוא מקרי לימי ספירת העומר?

התורה מצוה עלינו להביא ממחרת הפסח קרבן שנקרא 'מנחת העומר'. 'עומר' הינו מידת נפח, ולא מצאנו שום קרבן אחר שנקרא על שם מידותיו!? ועוד, מקשים העולם, מדוע בספירת העומר אנו סופרים ל'עומר', ולא למתן תורה?! ונראה שעיקר עניינם של הימים הללו הוא העומר, המדידה. מידותיו של האדם נקראות 'מידות', משום שבעצם אין מידות חיוביות או שליליות, אלא הכל שאלה של מינון. והאמת היא, שהספירה עצמה היא פעולה של מדידה. ונאמר מבלי להאריך, שמיוחדת היא ספירת העומר משאר מצוות הספירה שבתורה, שעניינם רק בתוצאת הספירה, ואילו בזו הראשונה יש עניין במעשה הספירה עצמו (ר"ן בסוף פסחים), ולכן אמרו: "וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד". כולנו עסוקים בלספור ובלמדוד, כביטוי לתהליך הנפשי שאנחנו עוברים בימים אלו.

מידותיו של האדם הן הבסיס, שעל גביו מגיעה התורה. ובכדי להיות מסוגלים לקבל תורה, יש צורך להכין כלים מתאימים, מידות מתאימות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". בית שני, שהיו בו אדירי תורה כרבי עקיבא וחבריו, נחרב על שנאת חינם "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". שנזכה להתעורר ולתקן כל אחד לפי עניינו, ומתוך כך לראות בבניין הבית בקרוב (על פי שיעור של הרב קשתיאל).

שבוע ראשון מידת החסד: כאברהם אבינו, שמשפיע רק טוב, בלי חשבון ובלי צמצום. עין טובה, לב טוב, עשיית טוב ממקום של אהבה בלבד.