ואמונתך בלילות

ביום ראשון בבוקר חזרתי לישיבה. שש שנים אני נכנס מאותם שערים, אך היום התחושה שונה, הזכרונות צפים ועולים. מבט קצר לכיוון הספריה ולנרות הנשמה המונחים בצידה מספיק כדי לשחזר בראש את הזוועה שהתרחשה כאן לפני פחות משלושה ימים.

בשעה שמונה וחצי הייתי לבד בחדרי הממוקם בקומה השלישית, שתי קומות מעל הספריה. דיברתי עם אמא שלי בטלפון. לפתע נשמעו קולות רמים של צרורות מכיוון רחבת הישיבה. בשניה הראשונה חשבתי שבראש חודש אדר, שעה שאמורה להתקיים בישיבה לצעירים מסיבת פורים, אולי מדובר בנפצים, אך מהר מאוד הבנתי שיש כאן משהו אחר לגמרי. רעש הצרורות היה מלווה בקולות של שבירת זכוכיות וריח חריף של אבק שריפה. אמרתי לאמי בבהלה: "נראה לי שיש פיגוע", ויצאתי למרפסת החדר לנסות להבין מה קורה. ראיתי אדם עם רובה ארוך רץ לכיוון הספריה ונכנס לתוכה.

אמי לא ידעה היכן אני וחששה שהדיבור בטלפון ימנע ממני להתרכז ויסיח את דעתי ולכן צעקה: "רוץ! תתחבא!" ומיד ניתקה את הטלפון. נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת וכיביתי את האור. בשלב זה לא היה ברור לי אם מדובר במחבל אחד או יותר ולא העזתי לצאת מהחדר. התקשרתי למשטרה אך לא הצלחתי לקבל מענה. היה תפוס. יצאתי שוב למרפסת וראיתי כתמי דם על הרצפה, במקום בו עמד קודם המחבל. אבי התקשר ורצה שאשאר איתו כל הזמן על הקו, ובמקביל התקשר למשטרה ודיווח על הארוע. ראיתי ניידת אחת מגיעה, אך השוטרים לא נכנסו לתוך הישיבה. לא הבנתי מדוע הם מתעכבים. צרורות הירי היו נשמעים קרובים מאוד והחלטתי שלא אצא יותר למרפסת.

צרורות הירי לא פסקו במשך כמעט עשר דקות שנמשכו כמו נצח. ידעתי שלספריה יש רק כניסה אחת, כך שאין לאן לברוח ממנה. חשבתי שלאף אחד בישיבה אין נשק שיוכל לחסל על ידו את המחבל, והצטמררתי מהמחשבה על הטבח האיום שמתרחש בספריה, שעה שבדרך כלל עשרות בחורים לומדים בתוכה. התחלתי למלמל פרקי תהילים עם דמעות בעיניים. לאחר דקות ארוכות שמעתי צעקה: "המחבל נפל!".

בינתיים החלו להגיע למקום כוחות הצלה וביטחון רבים. שוטרים ויס"מניקים נכנסו לתוך הבניין והתפרסו לאורכו. בשלב מסויים הם התחילו לעבור בכל החדרים בסריקה מחשש למחבל נוסף או חגורת נפץ. הם ניסו להכנס לחדר שלי אך הוא היה נעול. חששתי שאם יפרצו לחדר ויגלו לפתע אדם שנמצא בתוכו זה עלול להיות מסוכן והם עשויים לפגוע בי בטעות, לכן העדפתי לצעוק שאני יוצא מהחדר ופתחתי לאט את הדלת. השוטרים הורו לי לרדת למטה ולצאת מהבניין. כשהגעתי לקומת הכניסה נחרדתי לראות את המחזה הנורא ביותר שראיתי בחיי: שני בחורים צעירים שרועים על הרצפה ללא רוח חיים. מזועזע ורועד יצאתי ממתחם הישיבה לרחוב שהיה מלא בניידות משטרה, אמבולנסים, כוחות הצלה ואנשים רבים. חיפשתי חברים מהישיבה שאוכל רק להתחבק איתם ולפרוק את רגשותי, אך לא מצאתי הרבה מהם.

מאוחר יותר התכנסו בחורי הישיבה ליד משרדיה, קראו פרקי תהילים והתפללו לרפואת הפצועים. בסביבות השעה אחת וחצי כינסו רבני הישיבה את הבחורים בבית ספר סמוך וחיזקו אותם במילות עידוד ותמיכה. רק בשעה שלוש לפנות בוקר הותרה הכניסה בחזרה לישיבה. ניסיתי להרדם, אך המחשבות והתמונות שצצו במוחי לא נתנו לי מנוחה. לא הצלחתי לקלוט ולהבין מה קרה, למה זה קרה. לא האמנתי שאסון כזה עשוי להגיע לישיבתנו, ישיבת מרכז הרב, המקום ששימש לי לבית בשש השנים האחרונות.

נכנסתי לספריה שכבר היתה נקיה מכתמי הדם הרב שנשפך בתוכה, אך המראות היו קשים מאוד. חורים של קליעים בכל מקום. ברצפה, בכסאות, במדפי הספרים. מחריד.

איבדתי חבר קרוב. דורון מהרטה הי"ד. בהלויה באשדוד כולם מספרים על החיוך שמעולם לא סר מעל פניו, על ההתמדה הגדולה עד שעות מאוחרות בלילה, על השאיפה לקבל סמיכה לרבנות כדי להנהיג ולרומם את הקהילה האתיופית, על המסירות לילדים המתקשים בקליטתם בארץ, על השמחה הגדולה שאף אחד לא ידע מנין שאב אותה וכיצד אפילו לרגע לא פגה. בעיני רוחי דורון חי. תמיד היה מלא חיים, אי אפשר לדמיין אותו אחרת.

ביום ראשון חזרתי לישיבה לאחר שבשבת הייתי בבית. פגשתי את הפרצופים המוכרים אך ראיתי שהעינים שלהם כבויות. נכנסתי לבית המדרש שהיה מלא בלומדים. חלקם סיפרו על הקושי בריכוז ועל כך שכמעט אחרי כל שורה שהם לומדים בספר קופצת להם תמונה נוספת מהפיגוע האיום. חלקם פורצים בבכי מידי פעם. יושבים אחד ליד השני ומחזקים זה את זה. הרבנים מדברים עם התלמידים ומנסים לתמוך בהם. אנו יודעים שעוד מעט כל ההמולה התקשורתית תרגע ואנו נשאר עם עצמנו בהתמודדות הקשה על אובדן חברינו.

השאלות הרבות מתחילות לעלות, וגם אם הן לא נשאלות בפה ממש, רואים אותן בעינים: כיצד זה קרה בישיבה שלנו, בלב של האומה שממנו נשאבו הכוחות הגדולים במשך עשרות שנים? האם ניתן להבין את סיבת החושך העצום הזה? כיצד דוקא ביום שאנו מצווים להרבות בו בשמחה מתרחש מאורע שמשבית את האפשרות לשמוח? מדוע לקח המשחית את המשתעשעים בתורה בשעת לימודם וכיצד התורה לא הגנה עליהם?

עדיין אין תשובות לכל השאלות. האמונה הגדולה של תלמידי הישיבה, המשתדלים בכל השנה להעמיק בלימודם ולברר עד כמה שכוחם מאפשר, צריכה לעלות מדרגה נוספת. מנסים לחשוף את האור מתוך המחשכים הגדולים. הלימוד על מסירות הנפש "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", על התורה, על האמונה, על היסורים בהם נקנית הארץ הופך להיות ממשי על בשרנו. הפסוק "בקרובי אקדש" המלמדנו שהקב"ה לוקח לבית גנזיו את הנשמות הקדושות והיקרות לו ביותר הופך להיות חלק מחיינו, בהסתלקותם של אותם חברים קדושים שרכנו על גמרותיהם בדביקות והתמדה בשעת הטבח האיום.

ואולי דוקא בימים אלו, בחודש אדר, מתוך מגילת אסתר אנו יכולים לקבל קצת תשובות לחלק מהשאלות, לקבל כח מההיסטוריה של עמנו ההולכת וחוזרת בגירסאות שונות אך עם עיקרון דומה. מגילה של הסתר, בה נראה שכל שלב גרוע מקודמו והחושך מתגבר מרגע לרגע, אך בסופו של תהליך מתברר שכל שלב כזה היה הכרחי לקידום תהליך ההצלה הגדולה והגאולה המופיעה שנשלמה בבניין בית המקדש השני.

כך מסביר ה"שם משמואל" את המהפך במגילה. עמלק תמיד מגיעים לפני האורה הגדולה של הגאולה ומנסים בכל כוחם לעכבה ולמנעה. כך בכניסת ישראל לארץ - "אשר קרך בדרך", כך לפני בניין בית ראשון וכך לפני הגאולה השניה. המן ידע ש"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה", ודוקא לפי הסדר הזה (רמב"ם הלכות מלכים פרק א). תפקיד המלך הוא לאחד את האומה תחת שלטון אחד והנהגה אחת. והרי ישראל הם "עם מפוזר ומפורד" ואין אחדות ביניהם! אם כן, חשב הצורר האגגי, זוהי שעת כושר "להשמיד להרוד ולאבד"! אך "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", דוקא מתוך אותן המחשבות שבלב האיש. גזירה נוראית זו גרמה לקריאה הגדולה "לך כנוס את כל היהודים", על מנת שכל עם ישראל יקבל על עצמו עול מלכות שמים מתוך אהבה ורצון - "קיימו וקיבלו". אחדות זו תחת קבלת מלכות ה' גדולה לאין ערוך מקבלת מלכות בשר ודם, ואם כן את המצוה ראשונה של המלכת המלך זכו לקיים ביתר שאת ובהידור רב. מתוך מצוה זו המשיכו בעוז להכרתת זרעו של עמלק ובסופו של תהליך בנו את בית המקדש השני והגיעו לגאולה. כך, מוסיף ה"שם משמואל", יהיה בגאולה השלישית. מתוך המשברים הגדולים והמחשבות הנוראיות והרצחניות של עמלקי דורנו, יתקדם המהלך האלוקי ויביא את הגאולה השלמה, הנצחית והמוחלטת.

בשעת משבר זו נשאב את כוחנו מראש הישיבה הראשון ומייסדה, מרן הרב קוק זצ"ל, שהתמודד בשעתו עם הטבח הנורא בשנת תרפ"ט. הדברים שכתב הופכים שוב לאקטואליים לדאבוננו, ומכוחם ננסה להתרומם ולהתעודד. הרב כותב (מאמרי הראיה עמ' 360) שחז"ל ידעו להכין אותנו לחושך של עיקבתא דמשיחא ותחילת הגאולה. הגואל, כך אמרו, נגלה וחוזר ונכסה. כשיש הסתר פנים ונראה שמהלך הגאולה לא מתקדם עלינו לזכור שאין הדבר אלא לראות עינינו הגשמיות בלבד. "דומה דודי לצבי" המקפץ על הגבעות אך גם יורד לעמקים ונעלם ממבטנו. נראה שאבד הצבי, שלא נשוב לראותו בקרוב, אך לפתע הוא מגיח מולנו בפסגה הקרובה יותר אלינו, ואז מתברר שגם כשירד לואדי המשיך להתקדם בריצה לכיווננו.

"ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל ישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה... הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל, ההולך לפנינו ברוח ה' מצעדי ישוב הארץ ושיבת בנים לגבולם, אמנם נורא ואיום הוא, יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל ישובנו להבנות.

אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי הזה גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו... חיבת הקודש, המקשרת את הנפשות לארץ חמדה, תתכפל על-ידי זכרון הדם הקדוש והטהור והנקי אשר שופך ע"י הרוצחים הרשעים..."

מתברר ש"יתרון האור מן החושך" - דוקא מתוך ועל ידי החושך. אין לנו תשובה לשאלה מדוע זה קרה, אך אנו מאמינים ושמחים בריבונו של עולם המנהיג ומדריך אותנו לטוב ולישר בעיניו.