איך הקב"ה שופט אותנו?

כיצד מתבצע תהליך שיפוטו של אדם בפני קונו? מהם הכללים הפרוצדורליים? האם הקונסטיטוציה, החוקה, מביאה לידי ביטוי את ערכי האדם ומקומו בחברה? מהן הזכויות שיעמדו לזכותנו? מה מקומם ומה משקלם של העדים? מי ימלא את תפקיד הסניגור וכיצד מתמודדים עם טענות הקטיגור? כל אלה עלולים לגרום לפסימיות, לדאגה ולנמיכות קומה. כל אלה עלולים להוביל לשאלת השאלות: "מה יהיה בסופנו?". בתוככי תהליך התחינה מופיעה פסקה מלאת אור: "כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו". יסוד התשובה קשור בהגדרת היחסים בין האדם לקונו. ההבחנה שבין "תשובה מאהבה" ל"תשובה מיראה" מביאה לידי ביטוי את צורת ומהות העמידה של האדם בפני בוראו. רחמיו של אב לא נובעים מתוך עצימת עיניים והתעלמות, ויתור בלתי נלאה או פשרנות מעושה. רחמיו של אב נובעים מרצון למקד את העיקר בעתיד, בתיקון, בלידה חדשה המביאה לידי ביטוי גילויים של עוצמות החבויות במעמקי האשיות. אהבת אב לבנו מסייעת ליצור אוירה פתוחה המאפשרת חשיפת הליקויים ללא תחושת איום, המאפשרת חשיפה מוחלטת מתוך הכרה ביכולת לתקן יחד את האני הפנימי. יחסי האהבה שבין אב לבנו בנויים מכמה רבדים. האהבה החיצונית תלויה בהכרת הטוב על מה שקבלנו. בלשונו של השל"ה הקדוש נקראת אהבה זו: "אהבה מסיבת הצלחה". על גביה אהבה הנובעת מקבלת השכר: "אהבה מתוך צפיה לשכר ולגמול הנפש בעוה"ב". עד שמגיעים למדרגה המביעה את הדבקות בפנימית שבין אדם לבוראו: [ציטוט-] "אהבת ה' מפני רוממותו שביטויה בדבקה, חשיקה וחפיצה…הנה אם זוכה האדם לאהבה פנימית, שהוא התלהבות הלב, ולעבוד את ה' עבודה מתוקה…ואז מתאחדים כביכול…" [-ציטוט] (של"ה עמ' לו') יחסי אהבה פנימיים בין אב לבן מבטאים את עומק ההתקדמות והיצירה המשותפת. הם המלמדים על סיכויה של התשובה להתממש. כך, מתעורר הבטחון האישי המסייע להתממשותה של התשובה: ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך". סוג זה של קשר הוא המהוה ישועה וגאולה: "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה…ה' הושיעה המלך יעננו ביום קוראנו". הקריאה, היוזמה האלוקית המצוה עלינו לקיים תהליך של תשובה, נובעת גם היא מיסוד הקשר שבין אב לבן. האב חש באחריות ובערבות כלפי בנו ומתוך כך הוא קורא לו. בירור נוסף קשור בהכנסת המוטיב הלאומי "על עמך" בתוך ההליך הכל כך אישי ויחודי שתארנו לעיל. פנינה מתורתם של חסידים מסייעת בהבנת – השלמת הרעיון הכרוך בהעמת מערכת היחסית שבין אדם לקונו על ציר אב-בן: ירמיה הנביא אומר: "הלוא מעתה קראת לי אבי"(ג' ד') וכן: "ואומר אבי תקראו לי" (שם, יט). הקב"ה מבקש מאתנו לקרוא לו אבא, להעמיד את מערכת היחסים דוקא על ציר זה. וכיצד נדע אם נוהג האדם בקב"ה כמנהג בן לאב? התיחסותו לבני עמו היא הקובעת. אם נוהג בהם מנהג אחים הרי שיש בכך אות שרואה הוא בקב"ה אבא! הרי, שיחסו של האדם לקב"ה כאב מקיפה גם את מערכת המצוות שבין אדם למקום וגם את המצוות שבין אדם לחבירו.