כולנו "יוצאים מן הכלל"

אנחנו חולפים לידם כמעט מדי יום ברחוב. חלקנו מפנים לעברם מבטים חשדניים ומנוכרים, משל היו יצורים שנחתו זה עתה מהחלל. ישנם אחרים שמחייכים או אומרים שלום חטוף, אולם רובנו פשוט לא יודעים מה לעשות וכיצד להתנהג במחיצתם של אנשים חריגים שגורלם לא שפר עליהם והם נולדו שונים מכולם.

כמדומני שהיחס המסורבל של החברה אל השונה נעוץ בעובדה שהחברה לא רואה בהם אנשים נורמטיביים. אנו יוצאים מנקודת הנחה שהתשובה לשאלה "מהו נורמאלי?" ברורה מאליה. בפועל מתברר כי דווקא ה"חריג" הוא "הנורמאלי" ואילו אנו החריגים. דוגמא לכך היא השאלה למי יש סיכוי סביר יותר להיות מעורב בפרשיות מבישות ובעבירות על החוק, האם לנו "הנורמאליים" או ל"חריגים" לכאורה?.

למרות זאת, ולמרות שאותם בעלי מוגבלויות לא עשו רע לאיש, הם עדיין זוכים ברוב המקרים ליחס משפיל, לסלידה ודחייה מצד החברה.

ההכללה בדבריי היא ללא ספק אינה מוצדקת. החברה הדתית, לדוגמא, ידעה מאז ומעולם לנהוג בכבוד בבעלי מוגבלויות תוך דאגה לכך שגם הם יתפסו מקום משמעותי בחברה, בבית ובמשפחה.

ההחלטה לא לסגור את החריג בבית ולא להעלים את קיומו מעיני הציבור, היא חשובה מאין כמוה. יחד עם זאת, ישנם קהלים אחרים אשר בהם היחס הוא שונה לחלוטין. ישנם ציבורים השומרים את קיומם של ילדים חריגים בדיסקרטיות מוחלטת, וכל זאת מתוך חשש שהדבר יפגע במשפחה ובתדמיתה.

ישנה גישה ציבורית אחרת ששוללת לחלוטין את זכותם של ילדים שכאלה לבוא לעולם. הדוגלים בתפיסה זו טוענים כי אם התסמונת או הנזק המוחי נחשפים לפני הלידה, הרי שברוב המקרים טוב יעשו ההורים אם יפילו את העובר.

מקור לחובת המודעות לבעלי צרכים ולזכיותיהם קיבלנו לפני מספר שבועות בפרשת "וארא" בה קראנו על משה שהיה כבד פה וכבד לשון. למרות שיהיו מי שיאמרו כי אין מקום להשוות בין פגיעה מוחית ובין פגיעה וורבאלית, הרי שהדגש החוזר ונשנה של התורה על מוגבלותו של משה צריכה ללמדנו דבר מה בנוגע למוגבלויות אחרות. כמו משה היו בהיסטוריה של עמ"י ושל אומות העולם מנהיגים רבים נוספים שלצד גדולתם היו בעלי מוגבלות.

הדבר בולט בהשוואה למציאות בה אנו חיים שבה אנשים בעלי מוגבלויות נדחקים לשוליים של החברה. התורה היא זו המדגישה בפנינו את עיקרון השוויון, אולם אנו אלה שמתעקשים לא ליישם אותו.

האם אנו תוהים מדוע כמעט ולא רואים בבתי הכנסת שלנו נכה בכסא גלגלים עולה לתורה? מתי בפעם האחרונה נתקלתם סטודנטים נכים, חרשים או עיוורים באוניברסיטה? דוגמאות לא חסרות, והן רק מחזקות את ההנחה כי אנו בעצם החריגים. אנו ה"יוצאים מן הכלל".

ומה בכוחנו לעשות? ובכן ראשית אם אנו כבר מכנים את אותם אנשים בשם התואר "מיוחדים", לכל הפחות עלינו לתת להם יחס מיוחד. ככל שנדאג להמעיט בקיפוח וניצור סביבת חיים שתאפשר לאותם אנשים לתפקד בצורה מלאה ככל הניתן, כ"שווים בין שווים", כך ייטב. אולם מעל הכל עלינו לזכור כי צורת ההתנהגות שלנו אל חריגים ומוגבלים היא למעשה בבואה של עצמנו. לבעלי המוגבלויות יש רגשות ותחושות חזקים לא פחות מכל אדם אחר. הם זקוקים לאהבה וחום, ומי שנוהג בהם בצורה אחרת למעשה מזלזל ביציר כפיו של הקב"ה.

אנו צריכים לשאוף להגיע לרמתם של ה"חזון איש" וגיסו הגר"י קנייבסקי שמסופר עליהם כי כל אימת שהיה נכנס לחדרם ילד מוגבל, הם היו עומדים במקומם. הקב"ה לא הוריד לעולם אנשים "מיוחדים" סתם כך בלי סיבה. הם לא תוצאה של "פאשלה" או "טעות בייצור".

בשנים האחרונות ניתן לשים לב לשינוי בחברה הישראלית ביחסה אל בעלי המוגבלויות. החברה הדתית לאומית יכולה וצריכה להמשיך ולהוות דוגמא ומופת בנושא זה, תוך יצירת מודעות רחבה לקיומם של החריגים ושילובם בחברה.

גם לי יש מה לתקן ולשפר בנושא זה, ומכאן שהדברים אינם נכתבים מתוך התנשאות או יוהרה. זוהי קריאה לכולנו שנדע להתבונן, לנפץ את הדימוי ותקווה שתחול עלינו תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק "אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם.."