מכתב גלוי לבני גנץ...

שלום בני, קוראים לי מיכל אם לשישה בנים. ארבעה מבני משרתים כלוחמים בחטיבת גולני. את האהבה לכומתה החומה ולעץ של גולני קיבלו מהדודים, האחים שלי שנשאו בגאון את הכומתה החומה על הכתף.

תשמע בני, אנחנו אנשים פשוטים בני הארץ הזאת, הורי והורי בעלי שלום עלו מצרפת, שלום גדל בעיר הקודש טבריה, עובד בלהציל חיים,בלי רעש וצילצולים, מה שצריך, הארץ בחו"ל מתוך תחושת שליחות של בן הארץ, כמובן עדיין בגאווה עושה מילואים. אני ירושלמית שגדלה בין חומות העיר העתיקה, משתדלים לעשות טוב לעמנו ומדינתנו. בוכים וכואבים ביום הזיכרון לשואה, ולחללי מערכות ישראל, מתרגשים ביום העצמאות, מהטקסים, מחידון התנ"ך, גדלנו בתנועות נוער ארצישראליות, חינכנו את ילדינו על ערכים של אהבת המולדת, המורשת, אהבת העם ואהבת אדם.
זו הרוח הנושבת בביתנו, זו הרוח עליה חונכו ילדנו לאהבת הארץ, למסירות והקרבה, לגדול להיות לוחמים בצבא ההגנה לישראל.
במבצע 'צוק איתן' היו שניים שם בעזה, כשהגיעו השמועות על הנגמ"ש השרוף והחללים, ליבנו בער בקירבנו, הדאגה לילדים התערבבה עם צדקת הדרך שאוייב מנצחים, על אף המחירים הכבדים, כבדים מנשוא.

הם חזרו מהמלחמה גיבורים, נושאים על כיתפהם את המאורעות, את המראות ואת כאב החברים שלא שבו בחיים.
שומעת אני את דבריך כרמטכ"ל מתגאה במוסר, מוסר מעוות שמשמעותו סיכון בני וחבריהם מגולני, גבעתי וצנחנים, מכל הלוחמים. ושואלת את עצמי, הדם ילדנו הפקר? שני בני מי בגדוד ומי בסיירת, שעכשו שוכבים אי שם בבוץ, יהיו לאויבינו למגן בשם מוסר מעוות? הייתכן שתיפול שערה מראשם, שדם ייגר בעבור אוייבנו?
דמי רותח, דם אימהות הלוחמים, החברים לחטיבה זועק לשמים.
ואיך אסביר זאת לילדי, ואיך אשלח אותם ללחום, לצבא שהבטיח לי 'שתדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך'. כשבפועל מעדיף את חיי האוייב על פני חיי בניי.

נושאת תפילה לאבינו שבשמיים, חזק את מגיני עמך ישראל, לוחמי צבא הגנה לישראל, שלח עצה טובה למנהיגנו, מפקדי בניינו.
והפר מחשבות שונאנו ומבקשים רעתינו.
מאמינים בצדקת דרכינו, אוהבים את מדינתנו.

מיכל ושלום גליל