Who let the dogs out?

באופן מוזר אינני מחבב בעלי חיים, ומעדיף אותם יותר כגרושי חיים, לא שיש לי משהו נגדם רק שאני מעדיף לראות אותם בפרספקטיבה נכונה - ממרחק של לפחות עשרה מטרים ומאחורי מנעול, סוגר או בריח. באמת ישנם כמה חיות יפות, מעניינות, נאמנות, וכו' וכו' רק שאני מעדיף שהן תמצינה את התכונות האלו בחברתן, או בחברת אנשים זרים, העיקר שלא בחברתי,

אחרי כל זה ישנה חיה אחת יחידה שאינני יכול לעמוד בפניה, להפך ברגע שאני רואה, שומע או מריח אותה אני מיד פורץ בריצה אדירה, במהירות שאפילו אלוף העולם (אחרי מנת סמים טובה) לא יגיע אליה לעולם, כן, ללא ספק שברתי בריצות אלו כמה וכמה שיאים חשובים, שהיו מקנים לי מעמד טוב בין גדולי האתלטים בעולם- אותה חיה מיוחדת שגורמת לי להתעלות על עצמי ולפתח מהירות גדולה שכזו (תוך מאיות השניה) היא – הכלב.

הכלב - חיה ההולכת על ארבע שאפילו התורה הגדירה כחיה טמאה, יצור שאצלו היחס בין עוצמת הקול, לבין גודל המוח והגודל הטבעי הוא יחס הפוך- ככל שהכלב קטן יותר, כך הוא יותר טיפש, ורועש יותר- יחס זה בין גודל המוח לכמות ועוצמת הדיבור, מצוי גם אצל בני אדם קטני מוח שנוהגים לדבר בלי הפסקה ובקולי קולות- סייג לחוכמה שתיקה.
מכיוון שאצל הכלבים גודל המוח הוא תוצאה ישירה של גודל הגוף, נוצר יצור קטן, קטנטן וטיפש בהחלט, שגודלו כגודל עכבר גדול- הפינצ'ר.
ערב אביבי אחד התעוררתי לי משנת הצהרים, ויצאתי אל הרחוב המואר למחצה לצעידת הערב שלי, הרחוב שבדרך כלל שקט היה שקט מתמיד, אפילו החתולים הסתגרו להם בפחים והתעסקו להם בשקט מופתי בעבודת המיחזור, שקט מאיים, והנה מבין הצללים נשמע קול תפיפת רגליים שמשום מה הטריד אותי, מיד נכנסתי לכוננות שיא והכנתי לי בידי אבן לא גדולה במשקל שני קילו, קול תפיפת הרגליים נמשך, והתקרב אלי יותר ויותר עדין נעלם ולא נראה בין הצללים, לפתע פסקו הצעדים- דממה...

הכנתי את רגלי לריצה המהירה ביותר בעידן המודרני, ואת גרוני לצעקה של המאה, הדממה הלא ברורה נמשכה לא יותר מכמה שניות, שבעיני היו כנצח, ידי החלו להתכסות זיעה קרה ומוחי החל לדמיין זוועות נוראות, השקט המתוח נפסק על ידי נביחות צרחניות ונוראות, מבין הצללים פסע לעומתי צל ארוך ומפחיד...

התכוננתי כבר לנורא מכל, הצל התקרב אלי ארוך ומאיים יותר ויותר, ואז התמקדו עיני המטושטשות מפחד ביצור קטן ומכוער שרץ לעברי- כלבים קטנים עושים צל גדול, לא ידעתי מה לעשות, וכל מוחי התמקד בניסיון למנוע מגופי לחסל את היצור הקטן, הרמתי את האבן לזווית זריקה ויריתי שלא על מנת להרוג, היצור הקטן התקרב עד לכדי מטר ממני, ואז כשהבין שהוא קרוב מידי נסוג לאחור ונעלם חזרה, מייבב, אל בין הצללים. נשמתי לרווחה מודה לאלוקי שעזר לי בניסיון של אי השמדת העכבר המכוער המכונה, כלב.
ואז שמעתי שוב את אותן יללות מעוררות רחמים שהשמיע היצור בעת שנסוג לאחור, על המדרכה הופיע צל ענק ומאיים מקודמו..., עד שהבנתי מה קורה, התנפלה עלי זקנה קטנה שדמתה באופן מדהים לכלב הקטן שבידה, כשידה השניה אוחזת מקל ארוך, וצרחה בקולי קולות כשהמקל אל מול פני בתנועה מאיימת: "מה עשית למיידעלה שלי...", ועוד קללות ממיטב המטבח האידי שאותם כבר לא שמעתי, משום שהייתי כבר במרחק של שתי רחובות שקוע בבריחה מהירה...
ומאז אני משתדל להתרחק מסמטאות חשוכות ומזקנות קטנות.