על בדידות ואמונה- מזמור ס"ט למדינת ישראל

1. כל שנת עצמאות היא מזמור נוסף יום העצמאות השישים ושמונה בפתח ומדינתנו, מדינת ישראל, נכנסת לשנתה הששים ושבע. מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מידי שנה את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה. (מקורו כנראה במנהג החבד"י שכל יחיד מוסיף מידי יום מזמור בתהילים, לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה את -
מזמור י"ד וכן הלאה). מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור
הי"ט למדינת ישראל", הצופה סיון תשכ"ז):
"כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת" .

תלמידיו המנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, מחפשים מידי שנה מסרים והדרכות במזמור שילווה את המדינה במהלך שנתה המתחדשת.

2. למנצח על שושנים
הפתיח של מזמור ס"ט "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִּד" הוא יחודי ומופיע כשלוש פעמים בספר תהילים (גם בפתיח של מזמור מה, ומזמור פ).
יש שפירשו את הביטוי "שושנים" על שם כלי נגינה: "כלי ניגון היה ששמו שושנים". (רד"ק תהילים מה א). כנראה ששמו נובע מצורתו: "שושנים שם כלי נגון עשויה בצורת שושנה". (מצודות -
ציון תהילים סט א). אולם יש שפרשו אותו על שם פרח השושנה, המדמה את מצבו של עם ישראל בין העמים: "על שושנים על ישראל שהם - "כשושנה בין החוחים", שהחוחים מנקבין אותם, והתפלל עליהם". (רש"י תהילים סט א).

ניתן לומר שמדובר כאן על דימוי כפול למצבו של עם ישראל בין העמים: השושנה בודדה ומוקפת ע"י החוחים מכל עבר, וגם שהחוחים דוקרים אותה ופוגעים בה. המזמור אמנם מדבר בגוף ראשון יחיד, כביכול דוד מתאר מצב וחוייה אישית שלו, אולם כבר הצביעו המפרשים שדוד משקף במזמור מצב כללי וחוויה לאומית של כל עם ישראל הנמצא בין העמים: "והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל. או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר וכו'". (רד"ק תהילים סט א). כך גם משתקף בסיום המזמור, המדבר על ישועת עם ישראל וגאולת הארץ באופן כללי.

3. הגיעו מים עד נפש
נדמה שהשיא העוצמתי של המזמור נמצא כבר בפסוק השני:
"הוֹשִּׁיעֵּנִּי אֱלֹקִּים כִּי בָאוּ מַיִּם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵּן מְצוּלָה וְאֵּין מָעֳמָד בָאתִּי בְמַעֲמַקֵּי מַיִּם וְשִּׁבֹּלֶת שְׁ טפָתְנִּי".
עוצמת המילים "הגיעו מים עד נפש" משקפות את התחושה לנוכח המצב של הדגשת הסאה לרמה בלתי נסבלת על סף שבירה. בפסוקים הבאים מתואר מה גרם לתחושה זו.
ראשית תחושת השנאה על לא מאומה, המוקרנת מכל עבר. שנאת חינם על לא עוול בכפו, ורדיפה המוזנת משקרים ורוע:
"רַבוּ מִּשַעֲרוֹת ראֹּשִּׁי שׂנְאַי חִּנָם, עָצְמוּ מַצְמִּיתַי אֹּיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לאֹּ גָזַלְתִּי אָז אָשִּׁיב". (פס' ה).

תחושה של עוינות וזלזול, הבאה מן הפחותים שבאדם:
"יָשִּׂיחוּ בִּי יֹּשְׁבֵּי שָׁעַר וּנְגִּינוֹת שׁוֹתֵּי שֵּׁכָר". (פס יג)

אולם נדמה שהקשה מכל הוא תחושת הניכור והזרות הגורמת
לבדידות: "מוּזָר הָיִּיתִּי לְאֶחָי וְנָכְרִּי לִּבְנֵּי אִּמִּי".  (פס ט)
תחושת הבדידות הקשה לנוכח העוינות הדוקרנית שמקיפה מכל הכיוונים, "כשושנה בין החוחים", ללא טיפה של סימפטיה, דומה לתחושת מצור צבאי חונק שבו האוייב מקיף מכל עבר ומצר את צעדיו, ומונע ממנו לצאת למרחב.

המזמור נכתב מנקודת זמן שבה עוצמת העוינות, הניכור והבדידות נמצאים בנקודת שיא, ויוצרים תחושה של חוסר אונים ושל מבוי סתום. מצב מסוג שכזה עלולה להעביר את האדם על דעתו ולגרום לשבר נפשי.

4. עם לבדד ישכון
בדידות עשויה לנבוע מהתבודדות יזומה, מהצורך של המתבודד להיות עם עצמו ולא להיות מופרע מאחרים, או מתחושה של התנשאות ועליונות שלא נאה לו להיות בחברת אחרים, אולם לעיתים הבדידות אינה נובעת מהתבודדות יזומה ומכוונת, אלא מפני שהאחרים מבודדים את הבודד ומתרחקים ממנו, או משום שהם רואים בו חריג ושונה, או מפני הקנאה בו, או משום שהם חוששים מלהיות במחיצתו.

כבר בזמן שעם ישראל שכן במדבר ראה בלעם את בדידותו:
"הֶן עָם לְבָדָד יִּשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִּם לאֹּ יִּתְחַשָב". (במדבר כג ט) "ולשון בדד הוא יחיד, כענין שנאמר (איכה א, א) איכה ישבה בדד, ונקרא היחיד בדד לפי שהיחיד מתבודד, ומלת לבדד כוללת בדד וכוללת לבדם כי התיבה תשמש לשתי פנים, והכוונה כשאמר לבדד כי הוא עם מיוחד לא יתחשב בשאר העמים, אבל הוא מובדל מהם בתורתו ואמונתו, וכענין שכתוב (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד לבדד, כלומר לשם המיוחד שכתוב בו (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו, ומפני זה הזכיר לבדד כי היה ראוי לומר הן עם בדד ישכון כענין שאמר משה: "וישכון ישראל בטח בדד" (שם לג, כח), אבל הענין לרמוז כי העם מיוחד בשאר הגוים לא יתחשב, והוא מיוחד לשם המיוחד שהוא אלהי ישראל אשר באלהי הגוים לא יתחשב". (רבנו בחיי שם).

בדידותו של עם ישראל אינה נובעת מהתנשאות או זלזול באחרים אלא מפני יעודו היחודי ושונותו. "הן עם לבדד ישכן וגו'". הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו "הפנימי" הלאומי כ"עם" בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ"גוי" בין גוים, כ"גוף" לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו". (רש"ר הירש במדבר שם).

בלעם גם רואה את ההשלכות של הבדידות: "שהרי מראש צורים שאני עומד עכשיו אני רואה אותם ומראש הגבעה אני רואה כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם" )רשב"ם
שם(. העמים אינם מסוגלים לעכל את היחודיות של עם ישראל, והדבר גם בא לידי בידוד מצדם, לשנאה ורדיפה. זהו השורש האמיתי של האנטישמיות לדורותיה, זו המפורשת וזו המסתתרת מאחרי מילים מכובסות ואקדמיות כמו אנטי ישראליות או BDS.

העמים מנסים בדרכים שונות להתמודד עם התופעה היחודית של עם ישראל, לפעמים הם מנסים ל"נרמל" את עם ישראל ולהפוך אותו למשהו אחר, דומה יותר לצלמם ודמותם, ע"י גזרות
והתבוללות רוחנית ותרבותית ולפעמים הם נלחמים נגדו ומנסים לפגוע בקיומו.
הנטיה האינסטינקטיבית של המבודד הוא לנסות לשבור את המצור של הבדידות, אולם לעיתים המצב הוא בלתי פתיר, והמחיר שנדרשים לשלם לשם כך הוא בלתי אפשרי, בעיקר כאשר
פריצת המחסום מחייב ויתור על היחודיות שהיא אשר יוצרת את השונות.

אולם פעמים רבות לאורך הדורות חלקים בעם ישראל מפרשים בצורה שגויה את האנטישמיות. בדומה ל'תסמונת האשה המוכה' שמאשימה את עצמה במצבה, כביכול אם היא היתה מתנהגת אחרת היתה יכולה למנוע את מצבה, כך יש כאלה שמחפשים מה במעשים של עם ישראל גרם לכאורה לאנטישמיות. לא פעם הם טופלים על עם ישראל אשם על לא עוול בכפו. בכך הם עושים עוול
לעם ישראל, ועלולים לשפוך שמן על מדורת האנטישמיות.

5. התפילה והאמונה מקור של עוצמה וכח
המוצא למצוקת הבדידות האישית והלאומית היא תפילה וחיזוק האמונה. מתוך גודל המצוקה, מנקודת העומק של הנפש, פורצת קריאה רבת עוצמה לקב"ה: "הוֹשִּׁיעֵּנִּי אֱלֹקִּים כִּי בָאוּ מַיִּם
עַד נָפֶשׁ".
דווקא ההגעה לשפל המדרגה מזמינה שינוי כיוון ופריצת דרך.
"וַאֲנִּי תְפִּלָתִּי לְךָ ד' עֵּת רָצוֹן אֱלֹהִּים בְרָב חַסְדֶךָ עֲנֵּנִּי בֶאֱמֶת יִּשְׁעֶךָ". (פס יד). "עֲנֵּנִּי ד' כִּי טוֹב חַסְדֶךָ כְרֹּב רַחֲמֶיךָ פְנֵּה אֵּלָי. וְאַל תַסְתֵּר
פָנֶיךָ מֵּעַבְדֶךָ כי צַר לִּי מַהֵּר עֲנֵּנִּי". (פס יז יח)- עוצמתה של התפילה הבוקעת מתוך המצוקה נדמית למי שמרים קולו בתפילתו עד כדי אבדן הקול: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִּי נִּחַר גְּרוֹנִּי כָלוּ עֵּינַי מְיַחֵּל לֵּאלֹהָי". (פס ד).
התפילה למפנה, ועצמותה של האמונה הן נקודות העוגן והתקוה היחידים שביכולתם למנוע את השבר, וביכולתם לשנות את המצב. "הַצִּילֵּנִּי מִּטִּיט וְאַל אֶטְבָעָה אִּנָצְלָה מִּשֹּנְאַי וּמִּמַעֲמַקֵּי
מָיִּם. אַל תִּשְׁטְפֵּנִּי שִּׁבֹּלֶת מַיִּם וְאַל תִּבְלָעֵּנִּי מְצוּלָה וְאַל תֶאְטַר עָלַי בְאֵּר פִּי ה". (פס טו טז). -
התפילה והאמונה הם מקור הכח והעוצמה לנוכח חוסר האונים וחוסר היכולת לשנות את המצב. ההתעוררות שלהם מתוך המצב הירוד הם כמנוף, והם אשר יוצרים את המפנה. "קָרְבָה אֶל נַפְשִּׁי
גְאָלָהּ לְמַעַן אֹּיְבַי פְדֵּנִּי". (פס יט).

במידה מסויימת התפילה היא סוג של התייחדות עם הקב"ה, שגם הוא בודד בעולמו לנצח נצחים: " ונִּשְׂגַּב יְדוָֹד לְבַדוֹ בַיּוֹם הַהוּא". (ישעיהו ב יא). הוא אשר: "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך
נורא".

6. איש האמונה הבודד
בקיץ תשכ"ה 1691 ראתה אור מסתו המפורסמת של הרב יוסף דב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד". בה הוא פורס את עיקרי משנתו האכסיסטנציאליסטית.
הרב סולוביציק לא היסס לומר: "אני בודד! אולם כאן המקום להדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד". אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם
של רבים. אני נפגש עם בני אדם. אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל. אני בודד משום שמדי
פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר... החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך. יש לי הרגשה שחויה זו של בדידות
דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא. מתוך בדידותי גוברת בי ההכרה וכו'. שהעבודה הזאת שאני, בודד וגלמוד מתמסר אליה מתקבלת לפני ד' בבדידותו וקדושתו האינסופית". וכן: "בדידותו
של איש האמונה בימינו היא מסוג מיוחד. הוא מתנסה לא רק בבדידות מהותית אלא גם בבדידות חברתית, כל אימת שהיא מעז לבשר את בשורת האמונה האמתית... ואשר, למרות הכול, ממשיך בעקשנות להביא את בשורת האמונה אל איש ההדר".

7. חתימת המזמור סדר מהלך הגאולה
הנסיון של האומות לבודד את עם ישראל ולבלום את תהליך התפתחותו וגאולתו גורם את ההפך. הוא גורם למינוף התהליך עם ישראל מתעמק ביעודו ומביא אותה לידי ביטוי ביתר שאת.
כך הוא מקרב את גאולתו כבחתימת המזמור: "כִּי אֱלֹהִּים יוֹשִּׁיעַ צִּיּוֹן וְיִּבְנֶה עָרֵּי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִּירֵּשׁוּ ה. וְזֶרַע עֲבָדָיו יִּנְחָלוּהָ וְאֹּהֲבֵּי שׁמוֹ יִּשְׁכְנוּ בָהּ: (כאן פס לו לז) -
פסוקים אלה היוו מפתח לתורת הגאולה של מרן הרב קוק זצ"ל כפי שקיבלנו אותה מבנו מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל:
"ביאר הרב אבא ז"ל, שיש בפסוקים אלו, פלאי פלאים של תאור המציאות של דורותינו אנו ממש, בהתפתחות ישועת גאולת-ישראל.
"יושיע", זו גאולה, כמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: מצמיח קרן ישועה. "יושיע ציוך", בשם ציון, זו תחילת הגאולה. ומי המושיע? "אלוהים יושיע ציון", שם הויה, הוא שם ה' המפורש, ואלוהים הוא ההתגלות בנסתר, בגימטריה: "הטבע".

"ויבנה ערי יהודה". קודם כל נבנות ערי יהודה, ראשון לציון, פתח תקוה, רחובות, גדרה, כל אלה ביהודה. מי יבנה אותו? - "ויבנה", הוא, אלוהים הנסתר, הוא המושיע, והוא הבונה.
"וישבו שם וירשוה", מי אלה היושבים ? לא כתוב. מאן דהוא. שם שמים לא מוזכר עליהם פלוני ואלמוני. הציווי בתורה על ארץ ישראל, וכן גם ברמב"ן בספר המצוות: "וירישתם אותה וישבתם בה". אבל כאן כתוב להיפך, תחילת הישועה ביישוב, וממש בגניבה, בלילה, קמו ישובים, וההמשך מתוך כך:
"וירשוה", מלחמת כיבוש. "וזרע עבדיו ינחלוה", כאן כבר מדברים על נחלה, ש"אין לה הפסק" (ראש השנה יב:), וכאן כבר מפורש "עבדיו", עבדי ה'. מתוך הפלוני ופלוני שישבו שם, יצא דור של עבדיו שינחלוה. "ואוהבי שמו ישכנו בה", מהם, מזרע עבדיו, יצאו דבקי תורה "אוהבי שמו", התורה היא שם ה', והם "ישכנו בה", ישרו שכינה בארץ. (מתוך התורה הגואלת ח"א פר' כי תבא).


מועדים לשמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו!