להפוך לאדם חדש

כל חג והמצווה שלו. בפסח – אוכלים מצות. בפורים קוראים מגילה. בראש השנה שומעים תקיעת שופר, ובסוכות בונים סוכה ונוטלים ארבעת המינים. אלא שהמצווה האחרונה ברשימה המכובדת הזו, מעוררת שתי שאלות גדולות. האחת, לא ברור כלל מה בדיוק אמור לקרות במצווה הזו. "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ), ציוותה תורה, ולא טרחה לומר - מה אמורים לעשות איתם... 'בסדר, לקחתי', שואל האדם, 'ומה עכשיו?!'. נוסף לזה, התורה מתעקשת שארבעת המינים יהיו שייכים לאדם עצמו – "ולקחתם לכם" – ודרשו חז"ל: 'משלכם'. זהו חידוש מפתיע, שמבדיל בין ארבעת המינים לכל המצוות האחרות, כמו תפילין,

מצה או שופר – שאין שום בעיה שיהיו שייכים למישהו אחר שיאפשר לי להשתמש בהם ולקיים את המצווה. כאן הם חייבים להיות בבעלותי האישית. למה?!

השתלת אברים
המדרש (תנחומא אמור כח) רואה את ארבעת המינים כמסמלים את אברי האדם: האתרוג כנגד הלב, הלולב זהו עמוד השידרה, עלי ההדס דומים לעיניים, והערבה לפה. אחרי שנגזר דיננו לטובה בראש השנה ונטהרנו ביום כיפור, מגיע חג הסוכות בו אנו יוצאים אל החיים. אבל כדי שהפעם המפגש עם העולם, על כל אתגריו ופיתוייו, יעבור בשלום, אנו חייבים להתחדש. עלינו להצטייד בכלים הטובים ביותר שיעזרו לנו להצליח במשימת חיינו.

הראשון לכולם הוא עמוד שידרה יציב. כזה שידע לעמוד זקוף וגאה בדרכו ואמונתו. לא מתנצל, לא מתבייש ולא מתכופף בפני כל רוח מצויה. בעולם שבו נושבות רוחות אדירות של סחף חברתי ושל תקשורת כובשת, חייבים אנשים עם יכולת עמידה. להיות יהודי זה ללכת בדרכו של אברהם העברי. להיות מוכן לעמוד מעבר אחד של העולם, כשכל השאר נמצאים בעבר השני. עמוד שידרה כזו לא נבנה ברגע אחד. החוליות שלו הן אמונה יצוקה, ביטחון עז, וחיבור עמוק אל התורה עד שתהפוך להיות ה-DNA הפנימי של החיים.

הדבר השני הוא לב חדש. לב מלא שמחה, אהבת ה', אומץ ורצון טוב. לב כזה לא קונים בשוק, ולא משיגים בזול. אבני היסוד שלו הן עבודת המידות נחושה, חשבון נפש קבוע ויסודי והרבה תפילות חמות עם דמעות לוהטות.

כמובן שאי-אפשר גם בלי עיניים טהורות שיצפו במציאות במבט של בדולח. כזה שיודע לראות הכול בעין טובה, שמבחין היטב ברע אך מתעקש לא לראות בו את חזות הכול. עיניים שיודעות מתי להיעצם והיכן לא כדאי להסתכל, ומצד שני לא מחמיצות שום הזדמנות לראות את מעלת חבירנו ולא את חסרונו.

והכלי האחרון שבלעדיו שום דבר לא יהיה שלם הוא הפה. הכלי החזק הנושא את הכוח האדיר של "הקול קול יעקב", ומשתמש בו כדי לברך ולהתפלל, כמו גם כדי להחמיא, לפרגן ולעודד. פה שנשמר מכל משמר ממילות רעל ומדיבורים פוגעים. שזוכר שהוא רק אחד והאזניים הן שתיים, כדי שיקשיב האדם כפליים משידבר.

מִשֶלֵךָ
הכלים היקרים האלו אינם נופלים במתנה משמים וגם אי אפשר לקחת אותם בהשאלה ממישהו אחר. הם חייבים להיות אישיים פרטיים. 'לכם - משלכם' בלבד. הם יהיו ברשותך רק אחרי שייקָנו בדם, יזע ודמעות. הם גם חייבים להתחדש כל שנה. מי שישתמש השנה באתרוג או בהדס של השנה שעברה, יגלה שאת המצווה כלל לא קיים וברכתו לבטלה.

ומה לעשות אם אחרי ככלות הכול החג כבר נכנס ואיני מרגיש בתוכי שום שינוי? ומה אם אחרי כל המאמצים איני חש בהבדל משמעותי בין השנה הזו לקודמתה? אל תהסס לרגע. יש עצה גם לזה. קח את ארבעת המינים - ונער אותם בחוזקה. למעלה, למטה ולארבע הרוחות. מי שיעשה כן, מובטח לו שמשהו חדש יתעורר בתוכו.

חג שמח!

המאמר יפורסם בעלון 'באהבה ואמונה'