בוזז קדוש

בכל המלחמות בעולם עטו לוחמים אל השלל והביזה. הביזה נעשתה חלק מהמלחמה אבל אחד הבעייתיים שבה. באופן כללי מלחמה, למרות מוראותיה, עשויה גם להציל חיי רבים ולהעלות את כבוד עם ישראל, אלא שביזה פרטית מאפילה על הכבוד הלאומי כי היא מרעילה את המאבק נגד הרע.
.......................

בעת הכניסה לארץ ישראל, כבר במלחמה הראשונה - מלחמת יריחו, לא עמד אחד הלוחמים, עכן, בפני יצר תאוות הממון, ולמרות הפקודה המפורשת האוסרת ליטול שלל, הלה נטל לעצמו מביזת העיר. עונשו החמור, שריפה עם כל אשר לו, מאפשר הבנה של חומרת המעשה,
התורה רואה בחומרה רבה את הביזה כשזו נאסרה בתום המלחמה. אמנם לא פעם ניתן היתר מפורש לביזה, אך פעמים רבות היה השלל קודש לה'.

באחת המלחמות היותר מפורטות בתורה, בסוף ספר במדבר, תוארה הבאת השלל אל המחנה בתום המערכה על מדין. זו הייתה מערכת נקם כפולה, הן נקמת ה' והן נקמת ישראל, ובמלחמה זו התירה התורה את לקיחת השלל. השלל שהובא למחנה ישראל הוצג לפני כל: "...אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל..." ואגב כך הביא עמו שְלל הלכות בנושא הכשרת כלים.

לאחר הפרשת האחוזים משלל הלוחמים ומשלל העם 'מכס לה'', מציינת התורה שסגל המפקדים הבכיר חש צורך להוסיף עוד תרומה עליה לא צווה, וזאת מפני שהם ראו ש"לא נפקד ממנו איש" במהלך הקרבות, ולמול השגחה אלוקית כזו לא יכלו להישאר אדישים. כיון שכך הם החליטו להעניק מן השלל שבידם מגוון תכשיטים ובהם אצעדות, צמידים, טבעות ועוד.

ולאחר תיאור מעשה צדקה זה התורה כותבת תיאור שנראה סתמי משהו:
"אנשי הצבא בזזו איש לו" וכמעט לא מצאנו התייחסות למילים אלו - האם זה טוב? זה רע?
בפשטות ניתן לומר שהתורה רק מציינת את ההבדל שבין המפקדים הגבוהים לעומת החיילים הפשוטים, שכנהוג בדרך כלל, רמתם המוסרית אינה כשל הבכירים מהם.

מי שהעמיק וחידש באופן נועז פירוש מפתיע לפסוק זה הוא רבי שמחה בונם מפשיסכא זצוק"ל בספר 'קול שמחה'. הרבי מפשיסכא הבין מכך שהתורה הסמיכה את הפסוקים בדבר תרומת המפקדים לפסוק אודות ביזת החיילים שיש כאן היבט חיובי מיוחד: בפירושו, התורה באה לציין את רמתם המוסרית של החיילים הפשוטים, למרות שנראה שהם בזזו לעצמם שלל ולא תרמו ממנו לטובת הכלל. ר' בונם סובר שבכך מתגלה דוקא שבחם שהרי הבכירים חשו חיוב לתרום, אך תרומה זו היא מידת חסידות, ואילו החיילים, שלא פיקדו על אחרים ולא חשו בנס שלא נפקד מהם איש, לא מצאו צורך להודות על כך ואמרו לעצמם שבמידת חסידות הם אינם מחוייבים. עצם זה שהם לא חיקו ולא 'עשו כמו' אחרים - זה שבחם.

נכון, מעשה הנדבה הוא אליטיסטי, בודאי כשזה נעשה לעיני כל, אך 'הפשוטים' כלל לא ביקשו לחקות אותו כיון שהם נאמנים לאמת של עצמם. אמנם הם יכלו לזכות בכבוד השמור לנדבנים, אך הם חששו שיש בכך זיוף עדין, מימד של גאווה, ועל כן, במקום מעשה נדבה חיצוני - הם בזזו איש לו.
ומסיים רבי שמחה ואומר, "וזה שבח גדול ליודעי דעת, שלא היו רוצים לעשות מצוות אנשים מלומדה בלא טעם - אף שהענין בעצם טוב. וזהו מדת אמת, מדת יעקב, וזהו דרך התורה הקדושה".
בדרך דומה לזו דרך גם הגאון מוילנא בפירושו לספר משלי כשהסביר, שמי שהולך שלא ביושר שלו אלא מליז את דרכיו, אינו אלא בוזה ה', חלילה. (משלי י"ד)

יחזקאל פרנקל הוא מנכ"ל 'מכון קורות' לתיעוד העוסק בכתיבת ספר משפחתי