"מהו אם כן הפן האידיאולוגי מאחורי הצורך להרגיש חלק מהמדינה? לדעתי אין זה קשור כי הוא זה לעניין גאולי או משיחי אלא רק לעניין הפשוט של לקחת חלק בשלטון שהוא הוגן כלפי אזרחיו. בודאי שמאחורי העקרון הפשוט והאינטואיטיבי הזה לא עומד תורת הרב קוק אלא השכל הפשוט והישר" -
בני דה לה פואנטה חושב שהציבור הדתי לאומי לאו דוקא קוקניק למרות שהוא חושב כך
.......................
כאדם הרואה את עצמו חלק מהציבור הציוני-דתי (עם או בלי מקף – לא כ"כ אכפת לי), חשתי צורך לברר לעצמי מה הקשר של הציבור שאליו אני משתייך (כאמור, הציוני-דתי) לראי"ה קוק, המרא דאתרא של א"י, מרן הרב זצ"ל. רבים מבני הציונות הדתית חונכו לראות ברב את סלע קיומו של הציונות הדתית, אשר לולא תורתו המחודשת לא היתה תורה מגובשת למגזר שלנו. אם תרצו, עפ"י שיטה זו אנו כעין חסידים שהרבי שלהם (מייסד החסידות) נפטר – משהו הדומה לחב"ד וברסלב. בדומה לבעש"ט בזמנו, שחידש שגם ביהודי הפשוט והבור ניתן למצוא עבודת ה' מעולה, בא הרב קוק וחידש לעולם היהודי שביסוד הרעיון הציוני ליישב את הארץ יש ניצוץ אלוקי. על כן, לדבריו, צריך לחפש בכל התנועות המודרניות את נקודת האמת, שהעולם מחכה לה לגאולתו. בצורה אפילו יותר פשוטה אפשר להגיד שהרב זצ"ל קרא להסתכל על התופעות שהתרחשו בזמנו בתוך העם היהודי ומחוצה לו בקשת צבעים גדול יותר מאשר שחור ולבן בלבד. אינני בקיא גדול (ואפי' לא בקיא קטן) בכתבי הרב אך ככל שידוע לי זהו בקיצור נמרץ החידוש הגדול של הרב שעליו מבוססים המאמרים והספרים החשובים שלו (ביניהם: מאמר הדור ואורות). על דברים אלו יש להוסיף לצורך המאמר הזה שתלמידי הרב קוק המשיכו את דרכו ולימדו שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו". מהו אם כן הקשר בין הרעיונות החשובים והנשגבים (ולא פחות חשוב – הנכונים) האלה שפיתח הרב קוק לבין צורת חיינו והשקפת עולמנו? נניח כעת בצד את תורת הרב קוק ונעיין מעט בהשקפת העולם הציונית דתית. נניח לצורך מאמר זה שאדם שחובש לראשו כיפה סרוגה הינו בן למגזר הציוני-דתי ונשאל (בצורה הכוללנית והסטריאוטיפית ביותר) את עצמינו במה שונה אותו אדם "סרוג" מעמיתו ה"שחור". לדעתי, שוני זה מסתכם בשני דברים עקריים: א. חיי שילוב של תורה ועבודה כאידיאל של לכתחילה לעומת חיים שבמרכזם התורה בלבד ועבודה הינה צורך דיעבדי. ב. הצורך להרגיש כאזרח מן השורה במדינה לעומת ההסתכלות על המדינה וחוקיה כעל שלטון מקרי ולא מחייב. יש הרבה מה להרחיב בשתי נקודות אלו אך אין זה מעניינינו כאן, ועל כגון זה יש לומר "זה כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". יש צורך להדגיש שאינני מציע לחלק את הציבור הדתי על פי שני הקריטריונים הנ"ל אלא שהחלוקה כבר קיימת, ואם נשאל אדם אקראי "סרוג" להשקפת עולמו בשני נושאים אלו הוא יענה כפי שאנו מצפים מציוני-דתי לענות ואם נשאל אדם בעל חזות חרדית להשקפתו הוא גם כן יענה בהתאם לציפיות. אם נכונים דברינו ששתי נקודות אלו הם עיקר התפיסה הציונית-דתית, יש לבחון את הקשר בין נקודות אלו לבין תורת הרב. ובכן, בעניין הנקודה הראשונה של שילוב תורה ועבודה בהחלט מוצאים סימוכים גם בתורת הרב. אבל זו תהיה טעות גדולה לחשוב שהשקפת העולם שהביאה לפתיחת ישיבות תיכוניות (לדוג') התחילה אצל הרב קוק. השקפת עולם זו של שילוב הרוח והחומר כדבר של לכתחילה היא עתיקה הרבה יותר ויש לה יסודות כמעט אצל כל גדולי הראשונים והאחרונים – החל מהתנא רבי ישמעאל (זורע בשעת זריעה) עובר ברמב"ם (הרופא והפילוסוף) וכלה בחפץ-חיים (בעל המכולת). עם כל החשיבות שיש בצירוף ענק כדוגמת הרב קוק לרשימה מכובדת זו לא ניתן לומר שהוא ממגבשיה. לצערינו, יש כיום חלקים בעם המנסים לטעון שהשקפת עולם זו של תורה ועבודה היא דבר חדש של המאה האחרונה כאשר באמת ההשקפה הנגדית היא ההשקפה החדשה שיש להביא ראיות לקיומה, כדין המוציא מחברו עליו הראיה. אני חושב שמיותר להזכיר לקורא שסבא וסבתא שלו היו על פי רוב גם אנשים עובדים וגם יודעי ספר (וזה לא משנה אם במקרה הוא היה גם חסיד סאטמר או גור או משהו אחר), והם לא ראו בזה סתירה והם גם לא הכירו על בוריים את ספרי הרב קוק. הגדרת הנקודה השניה שהבאנו לעיל של 'אזרחים מן השורה' כנקודה מהותית היא קצת יותר בעייתית. הבעיה המרכזית היא שנקודה זו איננה טיעון אידיאולוגי אלא פרקטיקה שלא ברור אם בכלל יש מאחוריה אידיאולוגיה. יתכן והיה נכון יותר להגיד שמלבד עניין 'תורה ועבודה' ההבדל העיקרי בין ה"סרוג" ל"שחור" הוא: האם המדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" או לא. לא בחרתי בעקרון זה מכיוון שזהו עיקרון אידיאולוגי נטו שאין מאחוריו שום פן מעשי מחייב (למעט אולי חגיגת יום העצמאות). אני בהחלט מוכן לקבל את הטענה שאף על פי כן זהו העיקרון המבדיל, אך אני חושב שיהיה יותר מדויק לתת את ההבחנה האחרת של 'אזרחים מן השורה' שאמנם הפן האידיאולוגי שלה לא ברור אך הפן המעשי מאד ברור (שירות בצבא, תשלום מסים וכד'). מהו אם כן הפן האידיאולוגי מאחורי הצורך להרגיש חלק מהמדינה? לדעתי אין זה קשור כי הוא זה לעניין גאולי או משיחי אלא רק לעניין הפשוט של לקחת חלק בשלטון שהוא הוגן כלפי אזרחיו כפי שהיהודים בארה"ב לוקחים חלק במדינתם כאזרחים שוים לכלל האזרחים האחרים (וראה תשובת הגר"מ פינשטיין בעניין חגיגת חג ההודאה, ועל אף שאין להביא ראיה מיהודי שמשבח שלטון זר שהוא חי תחתיו ואעפ"כ ולמרות הכל). בודאי שמאחורי העקרון הפשוט והאינטואיטיבי הזה לא עומד תורת הרב קוק אלא השכל הפשוט והישר. בשלב זה אפילו הקורא החושב לאט יבוא וישאל: מה החכמה? הנחת את הנחות היסוד של שני העקרונות ועל פיהם הוכחת את הטענה שלך?! בהחלט יש מקום לטענה הזאת אך אני מקוה שניכרים דברי אמת ולא לכבודי נתכוונתי. כל כוונתי במאמר זה הוא לבוא ולהראות שלא אלמן ישראל. איננו זרם חדש ביהדות אלא זרם מרכזי הפוסע בשבילים שבהם דרכו אבותינו, ביניהם הרב קוק ועוד רבים וטובים. למען השלמת התמונה אל לנו להתעלם מכל מה שהתרחש בארץ בארבעים שנה האחרונות, ומכל מפעל ההתיישבות שהוביל את הציבור הציוני-דתי בדור וחצי האחרונים. אמנם נכון הדבר שכל מפעל ההתיישבות קם והיה בעקבות הבנת התהליכים שעברו על עמנו כתהליכים משיחיים וראשי ההתיישבות הונהגו ע"י תלמידי הרב קוק. אך גם כאן אני בא ושואל: האם באמת רק הרב קוק חידש שאנו רואים מול עיניינו תהליכים משיחיים? האם החפץ חיים לא אמר דברים כאלה? האם הרבי מליובאוויטש (שלחלוטין לא הסכים עם "ראשית צמיחת גאולתנו") לא קרא לנו רק לפתוח את העיניים? עד כמה שזכור לי גם הרב טייכטל איננו מצטט את הרב קוק בספרו "אם הבנים שמחה". האם השכל היהודי שלנו נוטה יותר להגיד שזה שעם ישראל חזר לארצו והקים בה שלטון (על אף שאיננה עפ"י התורה, בלשון המעטה) וניצח את אויביו הקמים עליו וראה ברכה בעמלו ועוד ועוד זה מקריות בעלמא? האם זה משנה איך בדיוק נקרא לזה: ראשית צמיחת גאולה או עקבתא דמשיחא? וגם אם נאמר שיש הבדל, זה ודאי התחיל כבר אצל הרבנים מוהליבר, קלישר וריינס ועוד הרבה מרבני דורם שהסכימו לדעתם. [כאן יש להעיר שגם הגירוש המתועב אין בו כדי לשנות את דברם של כל גדולי ישראל במאתיים השנים האחרונות על כך שאנו נמצאים בתהליכים מואצים לקראת הגאולה. אין איתנו יודע עד מה ולכן יתכן גם שה'התנתקות' היא צעד ראשון בחורבן, אך אין זה אומר שלשיבת ציון שהתרחש בימינו לא היה מימד משיחי, כשם שחורבן בית שני לא הפקיע את קידוש הארץ ע"י עזרא ולא הוציא את ספרי בית שני מהתנ"ך. אין זה גם אומר שאפסו סיכויים לתקן (שהרי, אם אתה מאמין שיכולים וכו'). ולעניין מה שכתבנו לעיל (שתי הנקודות), כמובן שאין לגירוש שום השפעה על נושא תורה ועבודה. אך לעניין החיים שלנו במדינה כאזרחים נאמנים אחרי שזרועות השלטון במדינה עשו יד אחת לרעתנו, יש בהחלט מקום לחשיבה חדשה. חשיבה שאיננה קשורה בכלל לדברים שלמדנו בישיבות אלא לנימוסים הבסיסיים שאדם מצפה משכנו.] בסופו של דבר, למה בכל זאת כתבי הרב קוק כל כך מוחזקים כחשובים בישיבות ובתנועות הנוער הציונות? ובכן צר לי לאכזב, אך כנראה שאם הג"ר יחיאל יעקב ויינברג היה מקים ישיבה מצליחה בארץ ומעמיד תלמידים הרבה אזי היום טובי בנינו היו יוצאים לדייטים כשתחת ידם שו"ת 'שרידי-אש'.
