עוד מנהל בבית ספר ממלכתי דתי (פלוס) התפטר השבוע, הסיבה, כפי שהופיעה בעיתון המקומי, היתה "סיבות אישיות". אולם, מבדיקה שערכנו התברר שהוא לא הראשון ולא היחיד השנה. ברבים מאוד מבתי הספר של הציונות הדתית ישנם חילופים רבים, מנהלים בוחרים להתפטר, מורים רודפים אחרי הבטחת משרה (במקום אחר) לשנה המתקרבת, בתי ספר נסגרים ואחרים נפתחים ועוד... לכך יש להוסיף את העובדה שיותר מפעם אחת שמעתי השנה "בכי מחדר המורים", מורים שהתקשו מאוד לעמוד בנטל של ההוראה, וקרסו תחת הלחץ.
הסיבה המרכזית לתופעות הללו כיום היא יחס ההורים, ההורים מבקרים את מנהלי בתי הספר, מתערבים בניהול, סונטים במורים, מאשימים אותם, כותבים מכתבים למפקחים, מארגנים עצומות ועוד... חלק ניכר מאנשי מערכת ההוראה בוחר לברוח מהקשיים המתרבים הללו ולהיפלט מהמערכת האכזרית ממילא.
זה לא סוד שההורים במערכת החינוך הממלכתית דתית זוכים ליותר ויותר כח בזמן האחרון. התפתחות מערכת החינוך הפרטית יותר, תלמודי התורה ונעם, הביאו את ההורים לעמדות כח גדולות בתוך בית הספר. הם יכולים (במקרים מסויימים) למנות מנהלים, למנות מורים ובעיקר לקבוע את סדר היום הבית ספרי.
לכאורה, יש בכך התקדמות גדולה... המורים ומנהלי בתי הספר אינם נמצאים עוד ב"מגדל שן" והם נתונים לפיקוח מתמיד, מה גם שברוב המקרים הפיקוח הזה גורם להגדלת הנפח התורני של הלימודים וכן להוספת תכנים לתלמידים. אולם, כמו בכל דבר, נדמה שגם בתופעה זו מקבל היצר הרע את חלקו. הציבור הציוני דתי הוא מאוד (מאוד) ביקורתי, כחלק מטבעו. הביקורת המופרזת מוטחת פעמים רבות במנהיגים, ברבנים, בגבאי בית הכנסת וכדומה... ובזמן האחרון- בעיקר במורים. צריך להודות בעובדה- רוב הבעיות של תלמיד ממוצע לא יכולות להיפטר בבית הספר ולמורים אין כלים של ממש לחינוכו המלא. פעמים רבות האשמים העיקריים בקשיים של הילדים, בחוסר היכולת שלהם להתמודד ועוד, הם ההורים. אולם, מטבע הדברים, נח מאוד להורים להעביר את האשמה למורה ש"לא יודעת להחזיק את הכיתה", לתקוף את המנהל ש"הוא קשוח מידי" או לחילופין- "לא מבין כלום במשמעת" וכדומה. צוות ההוראה מותקף מכל כיוון, שוב ושוב... כך, לדוגמא, אמרה לי קרובת משפחה שבית הספר "נעם" בעירה הוא "על הפנים", כששאלתי למה, היא ענתה שחדר המחשבים בתיקון כבר חודשיים... ולכן... בית הספר הוא "על הפנים".
ההתקפות על החלקים החלשים במערכת הן יותר חזקות וממוקדות, כמובן, כך שמורות מתחילות סופגות קיתונות של בוז וקשיים, מנהלים צעירים מועמדים בפני עובדות מוגמרות מוועד ההורים ועוד.
נקודה חשובה בכל העניין היא ש"הכל לשם שמיים". ההורים בדרך כלל נוטים לתרץ את הקשיים בכך ש"אנחנו רק רוצים את טובת הילדים" ו"הוא פשוט לא מתאים להיות מחנך... כל המאבק שלנו הוא לטובתו" ועוד. כך נכחתי בישיבות רבות שבהם דברו לשון הרע, השמיצו, נתחו, פטרו, אנסו את הדעת, הונו ועוד... והכל לשם שמיים. לפני זמן לא רב התקשרנו למורה שאנו מכירים, חברה של המשפחה, ומצאנו אותה בהתקפת בכי הסטרית- היא בדיוק היתה אחרי שיחה עם מנהל בית הספר שקיבל עליה תלונות מהורים. לי, לפחות, הדבר מזכיר ממש לינץ'... שהרי המורה אחת, בכיתתה יש מן הסתם יותר מתלמיד אחד שמתקשה, כמה וכמה שובבים, כמה שלא אוהבים להתפלל, שלוש שלא מצליחים להבין חשבון ועוד כמה שקשה להם חברתית. בממוצע, לכל הורה, מלבד בודדים, יש סיבה להתלונן. נוסיף לזה את האהבה של כולנו להאשים את האחר, להטיל אחריות על ה"גוף" והרי לנו מתכון אין סופי לתלונות, קשיים וניגוח של המערכת.
ההורים הדתיים של היום, באיחור מה, גם מאוד מקבלים את הגישה של פרויד שלפיה הילד תמיד צודק. אם הילד מופרע ברי ש"האווירה בבית הספר גורמת לו להיות אגרסיבי" ואם הוא לא מצליח ללמוד הרי ש"המורה לא מצאה את הדרך לליבו" וכדומה.
לעניות דעתי יש לשנות את הגישה, יש לתת למורים ולמנהלים לעשות את עבודתם, להתנתק מהרצון לשלוט בכל דבר ובעיקר, להתנתק מהצדיקות היתירה, "לשם שמיים...", גם אנחנו ההורים לא מושלמים (ולמי שתהה, אני לא מורה או מנהל... ובכלל לא חלק מהמערכת), גם ילדינו לא מושלמים ויש למצוא (בהחלט) את הדרך לעזור לאנשי החינוך, להתקדם ביחד ולהרים את בתי הספר החצי פרטיים לתפארת ילדינו וחינוכם. |
